אין לי כבר כלום בחיים. אין טעם לכלום. לא בשום היבט. לא משנה כמה אני אשקיע ואתאמץ, זה לא מוערך.

השבוע התפרסמה כתבה שכתבתי בעיתון, התמלאתי גאווה שהשם שלי שוב מתנוסס בעיתון וזה עוד צעד קטן בדרך לקריירה שלי, והתברר לי שהערכה לא נמדדת ברמת הכישרון וההשקעה שלך, אלא בכמה פופולארית את. כל החיים שלי, בכל שלב שעברתי, אנשים שנאו אותי. אני יכולה להישבע ביקר לי שתמיד הייתי שם בשביל כולם ונרתמתי עבורם, תמיד גיליתי עניין ופרגנתי לאחרים - אבל תמיד הייתי הדחויה, הלא רצויה.

ביסודי עשו עלי חרם, היכו אותי והתעללו בי על כך שהייתי קצת שונה, בתיכון הפיצו עלי שמועות מרושעות, דחו אותי בחורים בצורה משפילה והמורים לא האמינו בי שאצליח לסיים בגרות בכלל. תמיד ניסיתי להילחם בכל האמירות המרושעות ועשיתי בדיוק ההפך - להראות להם מה זה. היה לי פחד קהל, ובכל זאת הייתי הולכת לאודישנים לשירה ומשחק, בולעת את הרוק ומסתכלת לפחד ישר בעיניים - הגעתי אפילו פעמיים לסיקור בחדשות עם ההופעות שלי. מהתיכון לקחתי איתי חברה אחת טובה שבאמת יש לה המון סבלנות אלי ואל השריטות והשטויות שלי שבאמת אוהבת אותי, ואני כמובן אוהבת אותה.. אבל מלבדה, כולם נעלמו כלא היו.

אחרי התיכון גברים החלו לגלות בי עניין, הייתי בטוחה שזהו זה, סופסוף אני כמו כולם, נורמאלית, מישהו באמת רואה שאני אדם טוב, נתתי את כל הלב שלי ואת כל האמון שלי על מגש של זהב - והוא בגד בי, וגם שלח לי מייל התנצלות מלא בקלישאות (עם תקווה אמיתית שאני לא אכנס למייל). אחריו עוד קשר שהתחיל באהבה גדולה ונגמר בהשפלה. ואז עוד קשר, ועוד קשר, כל פעם התקווה הזאת שאת מוצאת אדם שישלים אותך, שיכיל אותך... ואז או שהוא הדפוק שלא מסוגל להתחייב או לחשוב על אדם נוסף מלבדו, או שאת כל כך דפוקה שקל מאוד להתאהב בך, אבל קשה מאוד להישאר איתך...

כשארגנתי מסיבות והזמנתי את החברות - כולן הבריזו לי. בצבא תמיד עשיתי הכל כמו שצריך, אבל בטירונות בחדר שלי הבנות היו צוחקות עלי ומתעללות בי, דופקות אותי בשמירות ובגללן הייתי עולה למשפטים בלי עוול בכפי, התחננתי מהמפקדים לעבור לחדר אחר והם מרחו אותי. את השירות שלי לבסוף סיימתי בהצטיינות מופתית - היחידה מכל הבסיס שלי, ולטקס סיום שלי לא רק שאף אחד לא בא לפרגן מהמחלקה שלי, אפילו המפקדת שלי לא טרחה לבוא ולכבד את החיילת שלה - שלא נדבר על זה שהיא דפקה אותי בכך שכתבה לי בתיק האישי שאני "סובלת מהסתגלות חברתית" - כאילו שזו אשמתי שכל מסגרת שאני נכנסת אליה נמצאים סביבי אנשים רעים, למה לא לרשום את זה בתיק האישי שלהם?! מערכת מטומטמת.

גם עכשיו באקדמיה, כשחשבתי שיהיו שם אנשים יותר איכותיים ומשכילים - כולם מסטולים מהתחת מהסמים, או שפשוט מתנשאים צפונבונים. אנשים מנסים להצליח בכך שיטפסו על הגב שלך, אבל כשאתה תזדקק למשהו אתה יכול להמשיך להתחנן ולקפוץ.

הגעתי למצב שהחברים היחידים שלי הם החברים שלו... האקס שלי. מי שחשבתי שהוא אהבת חיי, נעלם כאילו כל הקשר המטורף הזה היה הזיה אחת גדולה וזה לא קרה בכלל, אבל הכאב מבפנים, הצלקת הזאת מזכירים לי שזה כן קרה. וגם החברים האלה לא באמת שם בשבילי, הם שם כשזה נוח, ונראה שלרוב זה לא נוח.

לא רוצה לכפות את עצמי על אף אחד, נבראתי בעולם רווי שנאה, נרקיסיסטיות ואגואיזם בו רק באמצעות מלחמה אפשר לנצח.

אני לא רוצה מלחמה, אני רוצה שקט נפשי... ואולי המקום שלי הוא לא כאן בכלל. אני מרגישה שאין לי מקום כאן. אין לי כבר בשביל מה להתעורר בבוקר, לא משנה מה אעשה וכמה אעשה כמיטב יכולתי, הכל מתגמד לאפסיות מוחלטת. זו לא השנה שלי. והאמת? ממבט לאחור? נדמה כאילו מעולם לא זכיתי באמת להיות מאושרת, גם אם לו לרגע קטן הייתה לי האשלייה שדברים מתחילים להסתדר, הם נדפקו מהר מאוד כמו ברגע שהם הגיעו.

לא יודעת מה לעשות מכאן, אבל לא טוב לי כאן.

יולי.