אני שונאת את זה שאיכפת לי אם אתה מצליח שם בלימודים, אם יש מישהו שמספק לך אוזן קשבת כשאני לא שם, ואם החברים מהארץ עדיין שומרים איתך על קשר. אני שונאת את זה שאני מכריחה את עצמי בכוח להמשיך הלאה, להתעסק בלימודים, בחיים החדשים שלי - ועדיין כל יום מאחורי החיוכים מסתתר כאב שאוכל אותי בפנים. אני שונאת את זה שמנסים לשדך לי בכוח אנשים אחרים, כשאתה בטח בטוח שאני מזדיינת פה עם העוברים והשבים - אבל אני נסגרת ואומרת להם שהלב שלי עדיין לא החלים. אני שונאת את זה שאני אוכלת סרטים על איך שאתה כובש שם את כל הנשים, ועם כמה שמאחלת לך שתסתדר, הייתי רוצה שכמוני, מפניהן תיסגר. אני שונאת את זה שכואב לי כל כך. אני שונאת את זה שחשבתי לפגוע בעצמי. אני שונאת את זה שאני בקושי אוכלת. אני שונאת את זה שאני מסתכלת על אנשים ויודעת שאף אחד לא יקבל אותי ככה כמוך - עם המרחק, עם הרגישות, עם הקיטשיות, עם העיניים השונות. אני שונאת את זה שאני צריכה למחוק אותך בשביל לא לראות איך אתה מתקדם. אני שונאת את זה שאתה חוסם אותי - כאילו שום דבר מזה לא התקיים. 

אני שונאת את זה שלבחור את הדבר ה"נכון" הוא לאו דווקא הדבר שעושה לך טוב.

אתמול חברה שלי הזכירה לי את היום שבו הצגת אותי לראשונה כ"חברה שלך". הזכירה לי איך קרנת מאושר, איך התגאית להציג אותי, איך הסתכלת עלי מוקסם, מהופנט, כאילו זכית במיליון דולר. כל כך היה חסר לי המבט הזה, היחס הזה שהתרגשת ממני כל כך... כל כך כואב איך ממצב כזה הפכנו למה שהפכנו - שתי מפלצות אגו, שלא מוכנות להתפשר והעיקר להיות עם היד העליונה, עם אמירות כואבות וקשות לרמוס אחד את השניה. 

אני לוקחת על עצמי את האשמה. דרשתי ממך הרבה יותר ממה שיכולת לתת לי. נהגתי בך כאילו היית פה, ולא שם מעבר לים עמוק בלימודי הרפואה שלך. סבלתי כל כך מהמילים החותכות, מעונשי השתיקה והטינה המצטברת, סבלתי מהבדידות הממושכת ומהתחושה שכבר עושים אחד לשני טובה.

לא כך אמורה להיות אהבה,

אבל משום מה...כשנתתי לך ללכת, הרגשתי שכל עולמי נעצר.

אני שונאת להודות בזה, אבל תמיד תהיה חסר לי אהוב יקר.