יומניי

יום ראשון 
 

אני צריכה למלא את הראש שלי בדברים אחרת אבכה ללא הרף.
כי אין מה לעשות, החיים קשים
ואתה צוחק להם בפנים.
כל מה שנשאר לי זה לראות
אותך באנשים.
אין מה לעשות, החיים לא הוגנים
ואתה יורק להם בפנים.
כל מה שנשאר לי
זה לראות אותך באנשים.
כל מה שנשאר לי זה
לזכור אותך, באין אונים.

דיברתי איתו אחרי כל כך הרבה זמן. לא ראיתי אותו ולא נראה לי שאראה אותו עד פברואר. אבל קשה לו גם. הוא עייף ובטח מתהלך כמו זומבי. הוא רחוק מהחברה שלו. מגיע הביתה פעם ב3 שבועות. ומאכזב כל כך הרבה אנשים בכך שהוא לא יכול להגיע. כשאמרנו מילות פרידה בטלפון התחלתי לבכות. ואחרי שניתקנו בכיתי עוד יותר. אחרי כל כך הרבה זמן. הוא לא יודע כמה הוא חסר לי. הוא לא מבין. לא הראיתי לו. 

והנה עלתה לי תמונה בראש. הוא בא, שוב אחרי הרבה זמן, בהתחלה אני שמחה לראות אותו, אבל אחר כך הולכת, כי הדמעות גומרות עלי. וכשהוא בא, הוא רואה את זה, אולי לא בדיוק מבין או קולט, אבל יודע עד כמה זה קשה לי.
למרות שמצד אחד אני לא רוצה להראות לו. מספיק קשה לו גם ככה.

היום סיימנו ללמוד. שנה הבאה אני בכיתה ט', עוד לא התרגלתי שאני בת 14 ואני כבר אהיה בת 15 בשנה הבאה. ורון הזכיר שהוא יהיה בן 20.