יומניי

יום חמישי
 

בכל פעם שאני הולכת לג'יזל, אני לוחצת על קומה 6 במעלית, ולא על 7, כי דירה לידם זה הבית הישן. ואני לא רוצה להיתקל במי שתצא משם. ושוב אני מרגישה כמו גנבת. רק אחרי שאני מביטה בקומה השביעית מלמטה, ורואה שאין שם אף אחד, אני עולה במדרגות ומתקתקת בדלת של ג'יזל.
אתמול, כשעליתי לשם הסתכלתי טוב על הדלת הזו. בהירה, עם 29 מוזהב ממוסמר. כמה שהמקום הזה מרגיע, וכמה שהמקום הזה מורט עצבים. משהו, שמי שיש לו שכל יימלט ממנו. אתמול כשהלכתי עם ג'יזל ברחוב, ראינו אותה, עם הבחור בן ה-20 שאיתה. אז השמועות היו נכונות. אני לא מבינה מה יש לו לעשות איתה. היא צריכה להתבגר, ולא להתנהג כמו בת 20 שנה מתחת לגיל שלה. לא שאני שופטת, אבל שמעתי שהוא הכה אותה. בכל מקרה, אני לא מאמינה שהיא תמימה בפרשה הזו. שהיא לא החזירה לו. אבל הוא הביס אותה. סוף סוף מישהו בגודל שלה. והיא שמה לב אלי. כשהלכנו, שם, ברחוב. אחרי מבט אחד סובבתי את הראש ולא הסתכלתי יותר. הספקתי לקלוט בזווית העין את העצבים שלה, כשהיא פונה אליו בדברים, בוודאי אודותי.

אבל היא לא שווה את העצבים שלי. מזמן נמאס לי מזה. זאת מלחמה ישנה שאף אחד לא ינצח בה. זה משהו מהעבר. שיניתי גישה, והגישה העכשווית היא שלא משנה מה אנשים חושבים. אם לא מוצא חן בעיני מישהו מי שאני, אני לא אכנע לו ולא אשתנה.