יומניי

31.10

היינו בחדר, האור שהפיצה מנורת הלילה היה זהוב ועמום. לא היה בחלל החדר שמץ של קרירות. הקירות לחשו לי 'בית'. שכבתי על המיטה והיא ישבה לצידי. הרגשתי חסר דאגות. זה החזיר אותי לרגע בילדות שבו אמא יושבת לידך ולא נותנת לשום דבר להפריע לך.

ילדות הייתה ילדות, עם פחות זכרונות קודמים. פשוט עולם שנבנה מהתחלה. כשהרגשתי זאת שוב, הרגשתי עצב. לא עצב של זעם. לא עצב של חוסר אונים. לא עצב שטחי. הרגשתי את העצב עצמו, את המלנכוליה. את הכאוס שיוצרת אהבה כשהיא מתערבבת איתו. הרגשתי צורך לבכות ולהשתחרר מהדריכות, מהאינסטינקט להילחם. לבכות על כל הקור, על כל הרוע שבחוץ, רק כי זה פשוט לא הוגן.

ידעתי באותו הרגע שאני לבן כמוות. היא אחזה בידיי בכפות ידיה, בידיעה שמספיק רק להרגיש את הקרבה שבינינו, מבלי לבחון עד כמה זמני עבר. עד כמה אני גוויה. כמה אני מת מהקרבות האינסופיים שעצם קיומך מכריח אותך להשתתף בהם.

"מה את עושה כאן איתי?" שאלתי. קולי הפר את הדממה, אך נבלע בה ברכות. היא נשכבה לצידי, משעינה  עלי את ראשה, מבקשת את תשומת ליבי. חיבקתי אותה. ליטפתי אותה בנחת. מגעה היה כל מה שהייתי צריך כדי לשכוח מהכל, ולראשונה מזה זמן רב להיות בהווה. לא לתהות לגבי העתיד, ולא לחיות בעבר, כי כשמו כן הוא. עבר, ונגמר. השאלה היחידה שיש לי הוא למה הוא נקרא כך בידי בני האנוש אם הם ממשיכים לחיות אותו.

היא פשטה את בגדיה, ואחר כך את בגדי. שיחררה את גופינו מנטל הבגדים הנחשבים לחלק מאיתנו ומאישיותנו, אך לא באמת חושפים את האמת אלא מגינים עליה. בדים כבר לא חצצו בנינו. הרגשתי אותה עוד יותר. היא נצמדה אל ונישקה אותי. הרגשתי את הדופק מתגבר. הרוגע נטש אותי, הסערה סחפה אותנו, כשהתחברנו, התמזגנו. חיינו את הרגע. לעגנו למוות. הקירות שמעו את נשימותינו וגניחותינו בזמן שלא חשבנו על שום דבר מסובך. הגעתי לשיא, היא הראתה לי כמה כוח יש בי בכדי לעוף.

בבוקר התפכחתי והבנתי שזה היה רק חלום. קרני האור הראשונות העירו אותי כשאווירת החלום עוד אפפה אותי. מצאתי את עצמי באותה המיטה, אותה המציאות, והרגשתי שוב פעם את משב הקור הריאליסטי. כלום לא השתנה, חוץ מהאכזבה שהתווספה. האכזבה מכך שהאמנתי שיכול להיות טוב ולא הצלחתי לברוח מהרע. אכזבה מכך שזה היה רק חלום עם טעם במציאות שהיא סיוט.