העיפו אותי מהמכינה
הכל התחיל כשמאי נפטרה, כי להגיד התאבדה זה טאבו.
התחלתי לאבד את עצמי מבחינת זהות מינית ומשמעות לחיים. היא הייתה המנטורית שלי והיא בכלל לא ידעה את זה, היא הייתה סמל לקהילה ותכלס, היא פשוט הייתה אדם טוב. אז התחלתי לשאול את עצמי למה אני פה והיא לא, ואז אנה הגיעה לבקר. היא התקשרה וידעתי על בואה, אך לא ידעתי מתי בדיוק תדפוק בדלת. וכן עברו להם ימים בלי שניסיתי בכלל להזין את עצמי במשהו שמזכיר אוכל- מקסימום מסטיק מנטה ללא סוכר.
הפסקתי לקחת ציפרלקס- מה שמזמן הייתי צריכה לעשות, באיזשהו שלב מתחילים להרגיש שמדובר בכדורי סרק, והחלטתי לא להכניס את הרעלים האלה לגוף (וכל זה תוך כדי הסיגריה הרביעית שלי ברצף).
לאט לאט איבדתי את הטעם לחיות, השיא היה כשאמא הכריחה אותי לצאת מול אבא, והוא העיף אותי מהבית. זה היה ליום, אבל זה פגע בדיוק במקום שזה היה צריך לפגוע כדי לשכנע אותי ללחוץ על ההדק.
היה זה לילה אפל
התחלתי ליטול פרולול בכוונה לשים קץ ובאמצע הדרך הבנתי שזה טפשי להתאבד במכינה כי מישהו ישים לב. אז באתי לירין וביקשתי שיעיר אותי עוד ככה שעה- שעתיים כדי לבדוק שאני חיה, למזלי הוא לא שאל יותר מדי שאלות.
דיברתי עם דושי בטלפון, בערך כל היום, לא הייתי מסוגלת להיכנס להרצאה אחת אפילו, אז היא החליטה לבוא.
בדרכה למכינה לקח אותי הרכז הגבר הזה לשיחת נפש ובגלל שכבר לא היה לי איכפת (ותכלס ידעתי שעוד הלילה אני גם ככה לא מתכוונת לחיות) אז שפכתי הכל, לו זה הרגיש שאני אדישה מדי, לי זה הרגיש שאני לא אדישה מספיק.
הוא החליט לקחת אותי למיון לבדוק שאני מסוגלת להמשיך במכינה, דושי נסעה איתנו- והיא אחת הסיבות שאני עוד כאן.
אנחנו נוסעים בדרך חשוכה והרכז באמת דואג לי, כואב לו לשמוע, והוא מנסה לעשות הכל כדי לא לאבד אותי. אז הגענו למיון ואחרי יבוש תחת הפסיכיאטר המאבחן נתן אישור להמשיך במכינה ורשם לי מירו, ציפרלקס, וקלונקס.
שזה די מטומטם לתת לאדם אובדני קלונקס, בעיקר שהוא מעל 18 ולא בדיוק חי בבית.
דושי בילתה את הלילה במכינה והרגשנו כמו שתי ילדות בכיתה ז שעושות מסיבת פיג'מות, זה ממש החזיר אותנו אחורה, לימים טובים יותר.
בבוקר הייתי חייבת לדבר עם מר.וולף שהוא מנהל המכינה, שאמר לי שכדי להמשיך במכינה אני חייבת להיות אצל פסיכיאטר ובמקביל לקחת את התרופות (ולא לשחק עם זה כמו שאני רגילה)
שזה היה אחלה, אבל אז דושי הלכה ושוב נשארתי לבד
יצאתי לשחנש (וכן, אני מהחופרות שעושות שחנש עם חצי מכינה) עם עומר, אמרתי לו שאני לא סומכת על עצמי ושאני אקח קלונקס אחד להירגע ובינתיים שהקופסה תהיה אצלו. הוא הבטיח לי שהוא לא יספר לרכז- והוא סיפר. לא כעסתי, עברתי הלאה, והרכז קרא לאבא שלי לקחת אותי הביתה.. הם לא מסוגלים להתמודד עם מתוסבכת כמוני, אמרו לי לחזור כשאני יציבה (אם בכלל)
מה שהורג אותי, זה שהרכז בכלל לא התקשר לשאול מה קורה, מבחינתו שאני אתאבד- פשוט שזה לא יהיה במכינה על מצפונו. נגיד.
הגיעו לביקור חולים שני האחים שלי מהמכינה, וכל היום מציפים אותי וואטסאפים שנגמרים ב"אני פה אם את צריכה משהו!!"
אני באמת אוהבת אותם, אבל זה מתחיל להרגיש כאילו מישהו רשם להם מתכונת לשיחה איתי.
בקיצור
אני מצטערת, אולי זה בין הפוסטים האחרונים שאכתוב (אי פעם) ואני רק יכולה להודות שיש לי חברה מדהימה כמו דושי, שכרגע אימצה אותי אצלה בבית ולא הולכת לקומונה שלה בתא כדי לבדוק שיש לי דופק. (ואם בא לכם לקפוץ לבקר בירושלים ולעודד נפש פצועה- דברו איתי)
אבא טוען שאני עושה סצינות ושהוא לא מפחד ממני, תכלס הוא דואג לזה שלא יגידו שהוא אבא רע, הוא אפילו מודה בזה.
אל תנסו להגיד לי שהחיים יפים, כי מי שאומר לכם את זה מנסה למכור לכם משהו, רק תעריכו את מי שאוהב אתכם ותאהבו בחזרה. נסו למצות את החיים לפני שאתם מאבדים את המשמעות, והטיפ הכי גדול שאני יכולה לתת לכם מכל החוויה הזו- אל תשאלו שאלות.
"מה אני עושה פה, מה המטרה שלי, לאן אני הולך"- זה רק יוביל אתכם למצוא את התשובה הברורה- לשום מקום. תכלס, אנחנו חיים כי אנחנו קיימים, אנחנו פשוט עצמים שהגיעו לעולם כי ככה העולם מתנהל ואנחנו מנסים להמשיך את המסורת של החיים כדי לשמור על איזושהי שיגרת חיים שאנחנו מלכתחילה החלטנו שקיימת. פשוט תמשיכו להיות בורים שלא עונים על השאלות הגדולות ואתם תהיו בסדר, רק אל תשקרו לעצמכם במידה ואתם בוחרים להיכנס למעגל האכזר הזה שמחפש את המשמעות.
מי יודע, אולי עם הרעלים הנכונים אני אצא מזה,
אולי לא
בכל מקרה
היה טוב וטוב שהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
k.cath