"בהתחלה חשבתי על סרט, אבל בא לי להכיר אותך קצת יותר מלשבת ולא לדבר."

"אז...?"

"אז תתארגני, נלך לנמל נישב איפשהו במסעדה."

"לא משהו כבד, סבבה?" אמרתי וכבר חשבתי מה ללבוש.

-

"ברור שהוא שלח הודעה."

"תקריאי." אמרתי בחיוך קטן. הרגשתי כמו ילדה בת 12 שמתלהבת מחבר ראשון.

"נסיכה קטנה בוקר טוב, היה לי הכי כיף איתך בעולם אתמול, תדברי איתי כשתסיימי ללמוד. שיהיה לך יום טוב." היא הקריאה ואז הוסיפה, "עם לב אדום. איזה חמוד!"

-

"לא." אמרתי וחשבתי טיפה, "באמת התכוונת למה שאמרת מקודם?"

"למה?"

"ש... שאתה רוצה..."

"רוצה אותך?" הוא השלים אותי ויכולתי לראות חצי חיוך.

"כן."

"כן." הוא ענה, "למה את חושבת שלא?"

"קשה לי לסמוך על אנשים."

-

שמעתי את הפלאפון שלי מצלצל להודעה.

"אתה יכול להקריא לי?" שאלתי והוא משך את הפלאפון שלי מהשידה ליד, מסתכל על הפלאפון ושותק.

"אלירן?"

"זה מעידן. 'אני שעה דופק לך בדלת תרדי לפתוח לי'."

 

 

פרק 5:

 

"אל תענה." אמרתי ונאנחתי.

אחרי כמה דקות הדפיקות בדלת נשמעו חזקות יותר.

"מי זה?"

"האקס." אמרתי במרירות, "הוא לא משחרר."

"רוצה שאני ירד לשם?" הוא שאל ואני חשבתי לעצמי.

עידן יתחרפן אם הוא יראה את אלירן, אבל מצד שני, מה אכפת לי? אני מתה שהוא ישחרר ממני כבר.

"כן." אמרתי וקמתי מהמיטה, אלירן קם אחרי וירדנו למטה.

הוא פתח את הדלת.

"מה?" שאלתי.

"מי זה?" עידן שאל בכעס, ראיתי עליו שהוא עומד להתחרפן.

"לא עניינך, מה אתה צריך? כבר לקחת מכאן את כל הדברים שלך, חפרת לי במוח ואני לא מעוניינת לשמוע יותר שום דבר. תלך מפה כבר!"

"מי זה? מי זה תעני! את מכניסה בנים אלייך הביתה? מה אמא שלך הייתה או..."

"עידן, אני מזהירה אותך בפעם הבאה שתדבר על אמא שלי או על אבא שלי הסוף שלך יהיה קרוב." אמרתי בכעס והרגשתי את הכאב ראש שלי מתגבר.

"בת של זונה. בחורה זולה זה מה שאת." הוא התחיל ללכת במעגלים מחוץ לדלת.

"כדאי שתלך, אחי." אלירן התערב.

"אל תגיד לי מה לעשות, מי אתה בכלל? מה אתה עושה פה?!" הוא התקרב שוב.

"זה לא עניינך!" עניתי לפני שאלירן הספיק לפתוח את הפה.

עידן הסתכל על אלירן במשך כמה דקות בשתיקה. "זה... זה הברמן הזה שדיברת איתו במסיבה."

שתקתי. לא היה לי כוח להתווכח איתו.

"תחשבי על המעשים שלך. אני לא הלכתי לאף בחורה מאז שנפרדנו."

"מה אתה אומר? בזמן שהיינו ביחד ידעת לעשות את זה יפה מאוד! אל תלמד אותי איך להתנהג ואל תנסה לחנך אותי."

"אף אחד לא יכול לחנך אותך. מאוחר מידי בשביל שתבלי חינוך של ילדה טובה." הוא אמר ואלירן טרק לו את הדלת בפרצוף.

"מה אתה עושה?!" שאלתי בכעס והרגשתי את הכל מסתחרר מסביבי.

"דיי. מספיק. אני רואה שאת לא עומדת על הרגליים והוא עוד שנייה מקבל ממני בוקס לפרצוף." אלירן תפס אותי מאחורי הגב.

"כואב לי הראש." אמרתי ושמעתי את עידן צורח משהו לתוך הטלפון ומתרחק.

שמחתי שאלירן היה שם וסיים את זה מהר יותר ממה שזה היה אמור להיות.

את רוצה שאני ייקח אותך לרופא?"

"לא לא לא." מיהרתי להגיד.

"טוב בואי תעלי למיטה ותלכי לישון."

"תישאר איתי. לא בא לי להישאר לבד היום."

"לא, תקשיבי זה יהיה מהיר מידי ואת תצטערי על זה. תלכי לישון ותתקשרי אלי מחר בבוקר שאת קמה, בסדר?"

"טוב, אבל אל תלך עכשיו."

"בסדר בואי." הוא משך אותי לכיוון הסלון וישב על הספה.

ישבתי לידו והנחתי את הראש עליו.

"את רוצה לשתות משהו?" הוא שאל ואני חייכתי. "מה את מחייכת?"

"זה הבית שלי ואתה מציע לי לשתות, זה אמור להיות הפוך."

"אין לך נימוסים." הוא חייך בחזרה.

"תלמד אותי."

"עם הזמן תלמדי ממני."

"חוצפן." אמרתי והבאתי לו מכה קטנה.

"אחח... את גם אלימה, מה יהיה?" הוא אמר ותפס את לי את היד.

"אני לא אלימה."

"אפילו שאת חולה את יפה."

"דיי..." חייכתי במבוכה.

"אז מה להביא לך לשתות?"

"כלום." אמרתי והסתכלתי על השפתיים היפות שלו בזמן שהוא דיבר.

"אני חייב לדעת. את מרוקאית?"

"כן. וחצי צרפתייה."

"מזל שור בטח."

"קלעת בול."

"בטח... הכי קשה בעולם."

"מה זה הכי קשה בעולם? תיראה איזה חמודה אני בסוף הסכמתי לצאת איתך."

"עשית לי טובה?"

"לא. אני פשוט לא יוצאת עם כל אחד." אמרתי והוא שתק. "תחייך זה מחמאה!"

"לא בא לי." הוא אמר בקול מתגרה.

"ילד חוצפן. אני יחנך אותך."

"את. את הקטנה – תחנכי אותי?"

"כן." אמרתי בביטחון.

"לכי לישון על האף." הוא אמר וליטף אותו.

"לך אתה." אמרתי ומשכתי לו את האף.

"תפסיקי להיות אלימה!" הוא תפס לי את שתי הידיים הפעם ואני צחקתי.

"איך אתה מתעצבן בשנייה!"

"את מכאיבה לי."

"שקרן." אמרתי ונשענתי אחורה עד ששכבתי על הספה.

הוא חייך. "בואי לפה."

"לא." אמרתי והוא התקרב אלי.

"טוב תעשי מקום." זזתי טיפה ויצא מצב שהוא שוכב על הספה ואני לידו על הצד.

"איזה שמן תפסת לי את כל המקום." אמרתי והוא ליטף לי את השיער.

שנינו שתקנו לכמה דקות ושמתי לב שהוא בוהה בי וחושב.

"תפסיק להסתכל עלי." אמרתי והוא עצם את העיניים.

"יותר טוב?" הוא שאל ואני שתקתי. "שימי ראש נלך לישון ביחד."

"אין לי איפה." אמרתי והוא הסתכל עלי.

"עלי?"

"עלייך? לא."

"יהיה לך נוח, מבטיח." הוא אמר ואני הנחתי עליו את הראש. "נוח?"

"לא." שיקרתי בחיוך קטן.

"באמת?" הוא אמר והסתובב ככה ששכבנו אחד מול השנייה.

"לא."

"איך את אוהבת לעשות בלאגן." הוא שם את היד שלו מתחת לראש שלי.

היינו ממש קרובים אחד לשנייה.

"את תכעסי?"

"מה?"

"את תכעסי אם אני ינשק אותך?" הוא שאל ואני שתקתי, "אני לא יכול יותר להתאפק, במיוחד לא שאת ככה קרובה אלי."

"לא."

"לא תכעסי?"

"לא, אבל זה לא הזמן." נו כבר תנשק אותי!

"אז מתי זה הזמן?" הוא שאל והזיז את השיער שלי מהפנים.

"לא יודעת." לחשתי והרגשתי את שפתיו מרפרפות על שלי.

"את משגעת אותי." הוא לחש והתרחק.

לא. תחזור לפה. עכשיו.

"אני לא יעשה דברים שאת לא מסכימה להם."

"לא אמרתי שאני לא מסכימה."

"את לא רוצה עכשיו. אני לא עושה שום דבר בכוח."

"סבבה." התאכזבתי ממש שהוא לא נישק אותי והאשמתי את עצמי.

"אז מחר את הולכת לבית ספר?"

"לא. אני חולה."

"ואת יוצאת עם ליאב בערב?"

"לא... לא יודעת." מלמלתי, "אתה עושה משהו?"

"מחר? עובד בבוקר ובערב אני בטח יהיה אצל חבר או שנצא לבר." הוא אמר ואני שתקתי, "רוצה להביא איתך את ליאב?"

"לא. היא לא תירצה לבוא."

"למה לא?"

"יש לה חבר." אמרתי והוא חייך.

"איזה שטויות. חברים שלי לא נושכים."

"החבר שלה זה אחי."

"וואלה? ואיך את עם זה?"

"סבבה. זה לא מפריע לי."

"אז תביאי חברה אחרת."

"פעם הבאה. מחר אני עם ליאב לבד." הסברתי.

"לא נורא."

"אתם יוצאים רק בנים?" שאלתי.

"לא יהיו בנות."

"לא... זה לא..."

"אני יודעת שהתכוונת לזה. לא יהיו בנות." הוא אמר ואני שתקתי. איזה פדיחות. "וחוץ מזה מה את דואגת? גם אם יהיו בנות, אני רוצה אותך ולא מישהי אחרת."

"אתה לא חייב לי הסברים."

"נכון. אבל אני אומר לך..."

"זה בסדר, אלירן."

"אני לא אוהב את זה שאת מתהפכת ככה."

"אתה לא צריך להסביר לי. אנחנו לא..."

"לא ביחד." הוא השלים אותי. "בסדר, אני לא יסביר לך יותר." הוא קם מהספה ושם נעליים בשתיקה. "בחיים לא יצאתי עם מישהי קשה כמוך, ושלא תביני לי נכון, אני אוהב את זה שאת לא נמרחת כמו כל הבנות אבל לפעמים את צריכה לדעת לשחרר."

שתקתי, הוא לא הראשון שאומר לי את זה בתקופה האחרונה.

"אין לך מה להגיד?"

"לא."

"סבבה. את רוצה שאני ילך?"

"תעשה מה שבא לך."

"זה לא מה ששאלתי."

"לא."

"כבר מאוחר, את בטוחה?"

"אם אתה עייף אתה..."

"תפסיקי. אני לא רוצה ללכת." הוא ישב לידי, "את מקשה עלי."

"אתה מקשה עלי! כל שניה שואל אם אני בטוחה."

"טוב, אני פה עדיין." הוא משך אותי אליו וחיבק אותי.

שנינו שתקנו, חבל שהוא לא נישק אותי.

"אם תיפתחי אלי יותר, יהיה כיף יותר לשנינו."

"זה יבוא עם הזמן."

"אני לא לוחץ עלייך, אבל את באמת חייבת להיות יותר משוחררת. הסברתי לך בשביל שתביני שאם אני יוצא איתך – אז אני רק איתך. ולא, לא בא לי מישהי אחרת. ולא, לא אכפת לי אם יוצאות איתנו בנות אחרות. וזהו לא בא לי שתגיבי."

"אתה רומז לי לשתוק?"

"כן כי את תגידי שטויות ותתחילי שוב להציק לי ואז שוב תהיי אלימה וחסרת נימוסים." הוא חייך ואני צחקתי, "אתה פשוט חצוף."

"טוב ילדה, אני ניראה לי יזוז הביתה." הוא אמר אחרי שהסתכל בשעון.

"חבל."

"כשנהיה ביחד תקופה ואחרי שאני יכיר את האחים שלך אני ירשה לעצמי להישאר לישון אצלך."

"כשנהיה ביחד?"

"איך ידעתי שתתפסי על זה."

"כי..."

"כי בא לי ואני יודע שאנחנו נהיה ביחד." הוא אמר ונעמד ליד הדלת.

"טוב." חייכתי חיוך קטן.

"מה טוב, תביאי חיבוק." הוא אמר ואני התקרבתי אליו והוא חיבק אותי, עוט אותי בחום ובריח הטוב שלו.

"תיסע בזהירות, טוב?"

"אל תדאגי." פתחתי לו את הדלת, "לילה טוב, קטנה. תנעלי אחרייך."

"לילה טוב." הוא יצא ואני סגרתי אחרי את הדלת ועליתי למעלה.

האמת שזה עשה לי טוב שהוא בא.

 

"את מוכנה כבר לספר מה הולך בניכם?" ליאב שאלה אותי כשישבנו שתינו בהפסקה על הספסל בשמש שהתחילה להעלם.

"לא יודעת. באמת שאני לא יודעת להסביר."

"אני לא יכולה להבין איך את מסוגלת להחזיק מעמד. אתם יוצאים כבר חודש!"

כן עבר כבר חודש מאז שהתחלנו לצאת, אבל פשוט כי לי ככה. לא יודעת אם בא לי משהו יותר רציני מזה.

"אני ממש מפחדת שזה ייהרס בנינו." אמרתי וסגרתי את הז'קט כשהתחיל להיות לי קר.

"למה שזה ייהרס? הוא אמר לך שהוא רוצה אותך."

"כן אבל לא יודעת... אם הוא מחפש מעבר לסתם קשר?"

"אני יודעת בדיוק על מה את מדברת ואת חייבת להפסיק לחשוב על זה. זה הורס לך את הכל. אני מכירה אותך אלין, עלי את לא יכולה לעבוד. אני יודעת שאת רוצה אותו בחזרה אבל כשאת מפחדת ממשהו את מתקפלת."

"נכון." הודתי. זה באמת נכון. אני כן רוצה אותו אבל אני מפחדת להיפגע.

"אפילו האחים שלך אוהבים אותו, ראית שהם הצליחו להתחבר איתו. ועם עידן זזה לא היה ככה, הם לא היו יכולים לראות את עידן. אז אולי תביני שאת צריכה לתת לזה צ'אנס?"

"אני נותנת לזה צ'אנס. הינה אנחנו יוצאים."

"טוב אחותי." ליאב נאנחה בייאוש, "צודקת. הוא יחכה לך עוד הרבה עד שתתני לו לנשק אותך."

"בסדר, הבנתי את הציניות."

"מקווה שתפנימי." היא אמרה וכשנשמע הצלצול נכנסנו שתינו לכיתה.

 

"תתארגני ותבואי אלי, את רוצה שאני יבוא לקחת אותך?"

"לא, אני עם האוטו." אמרתי ושמתי את התיק על הכיסא בחדר.

"טוב קטנה אני מחכה לך."

אני ואלירן ניתקנו את השיחה והלכתי לעשות מקלחת זריזה.

כשיצאתי לבשתי סריג דק כחול, ג'ינס לבן עם קרע בברך ונעלתי את הפלאדיום השחורות שלי.

שמתי קצת סומק ומסקרה, בתיק קטן שמתי את המפתחות של הבית ושל האוטו, ארנק ועוד כמה דברים.

סידרתי את השיער, שמתי על עצמי מעיל כי ירד גשם והסתכלתי על עצמי במראה.

ישבתי לאכול משהו קטן ואז יצאתי.

פעם ראשונה שאני הולכת אליו הביתה.

אחרי חצי שעה מצאתי את עצמי יושבת ליד אלירן במיטה שלו.

"את בטוחה שלא בא לך לאכול?"

"אתה רעב?"

"טיפה."

"אז תאכל, מה הבעיה?"

"לא בא לי לבד." הוא אמר וחשב טיפה, "וגם לא ניראה לי שיש משהו לאכול."

"אני יכין לך."

"אהה את גם מכינה לאכול?"

"אם תבקש יפה תקבל גם לאכול."

"גם?" הוא שאל והתקרב אלי, היינו ממש קרובים אחד לשנייה. ממש יכולתי להרגיש את הנשימות שלו עלי.

"כן."

"אני לא יכול אלין, אני לא יכול."

"מה?" לחשתי.

"אני לא יכול להתאפק, דיי את משגעת אותי." הוא קירב אותי אליו עוד טיפה ונישק אותי.

קצת קצר אבל שווה את זה:)

טוב אז אני דיי חולה ונמרו לי הפרקים הכתובים אז ייקח קצת זמן עד לפרק הבא...