זהו. 

סיימתי את זה.

ברור שסיימתי את זה. 

אני לא פראיירית. 

לא אתן לאף בחור להתייחס אליי רע, לא משנה כמה סבבה הוא. 

איזה חי בסרט.

אבל.. אני לא יכולה שלא להרגיש בודדה. אני מבינה עכשיו שחיפשתי את החיבה הזאת,

חיפשתי להיות עם מישהו, ונפלתי בפח.

יצאתי מפגרת.

כן, אני לא יודעת להיות לבד. 

אני שכחתי מה זה. או שאולי לא באמת שכחתי מה זה. 

אולי אני פשוט לא רוצה לחזור לזה.

באמת שאני שונאת את ההרגשה הזאת של הלבד.

אני לא רוצה ללכת לטייל לבד.

אני לא רוצה להיות לבד כל הזמן. 

כשהייתי עם האקס,

הייתי גם לבד רוב הזמן.

בתיכון, הייתי לבד.

כל הילדות שלי, ביליתי לבד.

לבד לבד לבד לבד.

מתי אני כבר לא אהיה לבד? 

ומה אני מחפשת בעצם? סימפתיה? חברים? לא יודעת.

יש לי חברים. נראה לי.

ולפעמים אני לא מרגישה בודדה בזכותם.

אבל זה לא זה. חברה זה לא בן זוג. 

ועל גברים אני לא רוצה לסמוך. אבל בהתחלה, אני מתלהבת. התלהבתי לפחות.

שכחתי שאסור לסמוך עליהם וזה נפל עליי.

האם אני רוצה עכשיו מישהו? אני לא חושבת. זה סתם מציק.

אולי אני פשוט רוצה מישהו לדבר איתו. מישהו שיתעניין באיך עבר עליי היום וירצה לבלות איתי. 

ולא ייעלם ליומיים ואז ידבר איתי כשיבוא לו.

זה ממש לא עובד ככה.

אוח..