באותו הבוקר כשליה התעוררה, השמיים היו אפורים. בעצם, כל יום בשנה האחרונה, מאז אותו יום חורפי אחד, אפור, לא רק השמים היו אפורים. החיים היו אפורים. לא שחורים, לא לבנים, אלה אפורים. לשום דבר לא היה טעם יותר וכל הצבעים שבעולם נעלמו. אבל באותו היום. השמיים באמת היו אפורים, ובחוץ היה מבול. באותו יום, עברה בדיוק שנה. וגם ביום הנורא ההוא שנה קודם, השמים היו אפורים ובחוץ היה מבול. אמנם מאז כבר הספיק להיות אביב, וגם קיץ וסתיו הספיקו לבקר, אבל בשביל ליה החורף נשאר. הימים לא עברו. החיים נעצרו באותו היום, שהתחיל נפלא ונגמר נורא. ביום שבו דין מת.

דין וליה הכירו כל חייהם. 16 שנים ליתר דיוק. וכשהיו בני 13 הפכו לזוג. יום אחד, הכל התפוצץ, ואף אחד לא האמין שכל מה שהיה בינהם נגמר. חודשיים שהם לא דיברו. ובסתר, הם עדיין אהבו. ביום הנורא ההוא, הם נפגשו במקרה בגן הציבורי, ולא יכלו עוד להתעלם אחד מהשני. כל האהבה שלהם התפרצה. והם חזרו אחד לזרועות השניה. הם לא רצו להפסיד יותר דקה נוספת ביחד. מכיוון שירד גשם זלעפות. האפשרות ללכת ברגל ביחד נפסלה. ולכן החליטו לקחת מונית. הם ישבו יחד מאחורה, מחובקים. מאושרים. נהג המונית כנראה לא ראה היטב את הכביש בגלל הגשם, ולא שם לב למכונית שנוסעת מולו. ליה והנהג נפצעו קשה. ודין נהרג. חודש לאחר מכן ליה התעוררה בבית החולים. ושבועיים נוספים לא דיברה. הרופאים אמרו שזה ההלם מהתאונה, אך זה היה ההלם של האבדן. גם לאחר שהחלימה לגמרי. היא לא שבה להיות עצמה.

היום שבו היא התעוררה והשמים היו אפורים מתמיד, היה יום השנה למותו של דין. באזכרה, היא לא בכתה, רק הסתכלה היטב בכתוב על המצבה. ולפתע היה נדמה לה שדין חזר. שהוא שוב איתה, מחבק אותה.

אנשים ניסו לשכנע אותה שהיא חייבת להמשיך הלאה. לתת לו ללכת. להרפות ממנו, להרפות מהחורף ולקבל את האביב. אך היא לא הקשיבה.

באותו הלילה היא חלמה חלום, ולא סיוט מיום התאונה כמו בכל לילה בשנה האחרונה. אמנם גם הפעם היא הייתה בגן הציבורי, וגם הפעם דין היה שם איתה. אך הפעם השמים לא היו אפורים וגשומים. והפרחים שבגינה לא היו אפורים. הפעם, מסביב היה אביב.