Fall Short

לתומי משהו הצליח היום.

אני חושבת רק על השפתיים שלך.

רק על החיוך שלך.

רק על העיניים שלך.

רק על המבט שלך.

רק על הגוף שלך.

רק על התזוזה שלך.

רק על הנשימה שלך.

אני חושבת רק על היום שהיינו אמורים להיות ביחד.

שהיינו אמורים להחזיק ידיים.

עד היום.

כגודל הציפיה כך גודל האכזבה.

למה?

למה אני ממשיכה לנסות? ברור שכולם יותר טובים ממני במה שאני הכי טובה בו.

אין סטירה יותר גדולה לפרצוף.

אני לא טובה בכלום.

חסרת כישרון.

מילים נלוו פעם במחשבות ורצון. היום הכל נובע מאותה נקודה של חוסר כוח.

כל פעם.

כל יום.

ציונים, אנשים בוחנים אותי אחד אחד.

אני עוברת בחדר הבדיקה, הם בוחנים אותי עם מסיכה ומחליטים שאני לא טובה מספיק.

אני מאמינה.

אני יודעת שהם צודקים.

אין בי כלום.

אני ריקה מתוכן.

אני רק אני.

אבל מה זה אני?

אני זה כלום.

אני סה שקט.

אני זאת שמחה שהפכה לעצב.