כל שנה זה בדיוק אותו הדבר. הילדה עם הקול יפה פותחת את הטקס ומבשרת על בוא הצפירה. כולנו נעמדים בדומיה, מחרישים שמא לא נשמע את מה שעלינו לשמוע. השקט מתמזג בצלילים העולים והיורדים, ראשים מורכנים, ידיים מאחורי הגב, העיניים פוערות חורים ברצפה מרוב בהייה. אנחנו מנסים להיזכר בזכרונות שאינם שלנו. זכרונות של מלחמה, של הרג, של כאב. למרות המאמצים החזקים ביותר, כלום לא עובד. אתה לא באמת יכול לעכל ולהבין עד הרגע שבו זה מכה בך. אז נשאל את עצמנו שאלות מכוונות שאין עליהן תשובה, ונחשוב באנוכיות על כמה שיהיה עצוב אם ההוא או ההיא שעכשיו בדיוק התגייסו לצבא יהפכו לחללים. חדרים ריקים ומיטות עזובות. מיתות שווא. המנהלת מספרת בהתרגשות על שירותה הצבאי וקולה רועד כשהיא נזכרת בחבריה שנותרו בעבר. שורה של ילדים מקריאים טקסטים מנותקים מכל משמעות, מילים ריקות וממוחזרות עד תום. המקהלה שרה את אותם השירים בדיוק, ורק נראה שהביצוע הולך ונחרב יותר עם כל שנה. זה כואב לכולנו, אבל לא באמת. כי בעוד כמה שעות כבר ניישם את האסטרטגיה שהגינו בגאווה לדרך שבה נרסס בספריי את החבר הכי טוב שלנו מכף רגל ועד ראש, עד שיראה כמו איש שלג בכיכר העיר המפוצצת באנשים. כשנחזור הביתה, אולי אפילו נראה כמה סרטים עצובים או נשמע כמה שירים מעוררי השתאות ודמעה קטנטנה תבצבץ מזווית העין, וקצת עור ברווז וצמרמורת. אבל על מי אני עובדת? אין שום דרך שבה אני יכולה לעכל דבר כזה.
אבא מספר על השנתיים בצבא האדום, ואז עוד שלוש שנים בצה"ל. אבא מספר על עזה ועל טנקים ומשאיות. על בחור שעלה לארץ בלי כלום. בלי כסף או שפה או הבנה כלשהי על מה שהולך פה. אבא מספר על חברים שישארו תמיד לידו, שיפגשו מדי פעם לסיבוב בירות באיזה פאב. אבא מספר על חברים שנותרו אי שם, במקום המרוחק המרוח בדם. אבא מזכיר את החבר הכי טוב שנהרג באוטובוס ההוא, האוטובוס שעליו היה אמור אבא לעלות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: