עמוד דום

הסתכלתי היום פעם ראשונה על תמונה משותפת שלהם. האקס שלי וחברתו החדשה.

היא פאקינג דומה לי באופן מטריד.

שיער ארוך בלונדיני, עור אדמדם.

היא דומה לי אבל יותר מכוערת.

אני לא יכולה שלא להרגיש כאילו הוא מצא לי תחליף. תחליף מוצלח יותר כנראה.

אולי בתת מודע אפילו. 

זה מעליב.

לדעת שיש לך תחליף.

פעם האמנתי שאם אוהבים באמת זה לכל החיים.

חח, איזו תמימה הייתי.

כנראה זאת רק אני והראש הילדותי שלי.

פעם אהבתי מישהו בנערותי. אהבתי אותו הרבה אחרי שזה נגמר ביננו.

וחלמתי עליו לילות רבים.

שנים רבות אחרי שכבר לא דיברנו, עדין היה מופיע לי בחלום, שאנחנו ביחד.

שנים חלמתי שהוא הולך מחברה שלו בשביל להיות איתי.

לא יכולתי להשתחרר מזה.

ורק כשהוא התחתן פתאום השתחררתי. זה שוב היה רק הוא. בלי חברה שלו לידו.

עברו שנים עד שהצלחתי לשכוח ממנו.

ועכשיו שכחתי ואני כבר לא זוכרת אותו כמעט. אבל זה לא שהפסקתי לאהוב. אני פשוט כבר לא זוכרת.

והנה האקס הנוכחי.

זה לא שאני רוצה אותו בחזרה. היינו איומים ונוראיים בקשר זוגי.

אבל אני עדין אוהבת אותו.

וכנראה עוד אוהב הרבה שנים. עד שגם אותו אני אשכח.

ואני חושבת שהוא גם אוהב אותי בהכחשה. פשוט מעדיף להמשיך הלאה. כי הוא נפגע מידי.

זה מוזר כי לא דימיינתי את הילדים שיהיו לנו בשום שלב בקשר.

תמיד היה נראה לי הזוי ששנינו נביא ילדים.

וכנראה זה גם לא נועד לקרות בסופו של דבר.

אולי נועדתי להיות רווקה לנצח. ערירית בלי ילדים.

לא יודעת איך אני אצליח למצוא בנזוג שיבין את החרדות שלי באמת ושזה לא יפגע לנו בקשר.

אולי איפשהו עמוק בפנים אני גם פוחדת ממחוייבות.

ממש ממש פוחדת להתחייב. אולי זאת גם הסיבה שלא הצלחתי להחזיק שום קשר עד עכשיו.

ברגע שאני מרגישה איזשהו חוסר ביטחון פתאום בקשר, לא בטוחה פתאום שזה יחזיק מעמד ושהכל מתמוטט סביבי,

אני בורחת ראשונה כדי לא להפגע.

ותמיד אני מרגישה חופשיה ומאושרת אחרי שברחתי ומסכימה עם עצמי שאני צריכה להיות לבד.

אבל לא מצליחה להשתחרר מהאהבה. נקשרת חזק מידי בלי לשים לב ובורחת מאוחר מידי.

ואז כשאני לבד יותר מידי זמן אני מתחילה להיות אומללה.

ומאבדת תקווה בעצמי שאני אמצע מישהו נורמלי שאני אוהב ואמשך אליו.

וככל שאני מתבגרת כך זה נהיה יותר קשה למצוא מישהו כזה.

אני קצת נואשת. וקצת עצובה. אבל אולי זה יעבור בקרוב.

עדין יש לי תקווה.

האמנם?