מאופוריה קלה של אחרי מבחן,
ועד דיכאון של בדידות בלילה. הזכרות באקסים, בד בבד יחד עם תחושת הכישלון האישי שאני ממשיכה לחוות מאז שנפרדתי מהאקס האחרון.
כל כך לא מתחשק לי להיות בעולם הדייטים שוב. להתאמץ כל כך הרבה בדברים כל כך פשוטים, בלצאת לאנשהו או סתם לאכול איפשהו. להתאמץ ולהסתיר את הדאגות וההתרגשות. ולחשוב מה לא בסדר אצלי שאני לא מרגישה שקל לי לעשות אפילו פעולה כל כך פשוטה ליד מישהו שאני מחבבת. להתחיל להמציא תירוצים למה אני לא רוצה לטייל בארץ או בעולם ולנסות להסתיר בכח את הפחדים והחרדות שלי. דבר שגורם לי להסגר אפילו יותר בתוך עצמי ולהאמין שאני לעולם לא אמצא מישהו שיסכים להיות בקשר כזה. שהוא קצת אחר, קצת מיוחד. שהכיף זה לא פאבים ומסעדות אלא טיול בפארק או ללכת לספורטק או סתם לטייל באיזה חורשה ליד הבית. לא רוצה צימרים ולא טיסות לחו"ל.
לא כי אני לא אוהבת. אלא כי אני פשוט מפחדת. מפחדת מהפחד המשתק הזה ומהבחילה וההתרגשות המוגזמים שאני חווה רק כי אני רגישה מידי, ומאחורי היסטוריה טראומטית של התקפי חרדה.
והנה אני מסתכלת על האקס שלי שהתחתן. ואני כבר בקושי זוכרת כמה אהבנו פעם. בקושי זוכרת אותו, מי הוא, איך הוא נשמע ומה הריח שלו.
רק עדין נותרה שם איפשהו תחושת ההשפלה שחטפתי מהחברה שלו שעוד הם רק התחילו לצאת וזאת שהוא נשוי לה עכשיו. היא אמרה שאני ממש פתטית. פתטית כי עדין אהבתי אותו. ואז היא גם אמרה לי שכבר עבר מלא זמן מאז שאנחנו לא ביחד. כמעט שנה. וחתמה בזה שאני מפריעה להם להזדיין. אחרי זה היא התקשרה אלי מחסוי כדי לא לענות ולצחקק לי באוזן וכשכל זה לא הספיק היא פרצה לי לפייסבוק. ואני כמו ילדה תמימה שלא מאמינה שהוא באמת מסוגל לתת לזה יד, עוד ניסיתי לדבר איתו אחרי כל מה שקרה בשביל לבקש סליחה ואולי גם לשמוע סליחה ממנו. אבל זה מעולם לא קרה. הוא מעולם לא ביקש ממני סליחה עד היום, לא רק על זה שהוא נתן לה להתשלח בי ולא היה מספיק גבר לדבר איתי בעצמו. על זה שהוא זרק לפח כל כך בקלות כל מה שהיה ביננו, וכל האהבה המטורפת שלנו נשכחה ממנו. על זה גם שהוא סיפר לה עלי יותר מידי. כל מה שהיה שלנו ורק שלנו הוא חלק עם מישהי אחרת שהפכה להיות האויבת הכי גרועה שלי באותה תקופה. אין דבר יותר גרוע ממה שהוא עשה. אני חושבת שאונס זאת פלישה פחות נוראית לפרטיות מאשר חשיפה כל כך אישית. ובאותה תקופה כבר הייתי די נואשת כי לא משנה מה לא הצלחתי להוציא ממנו את הסליחה או החרטה שכל כך רציתי. שאני אראה שהוא מבין שהוא עשה טעות ענקית ושהוא מצטער. ובצורה ילדותית של ילדה בת 20 שלחתי לו מכתב ארוך בפייסבוק ומאד צורם בדיוק על מה שאני חושבת עליו. שהוא סמרטוט רצפה ושהיא משחקת בו. ושאני מצטערת שבכלל פגשתי אותו. אני מתחרטת על כל רגע וכל נשיקה וכל ליטוף וכל חיבוק ואני מצטערת שנתתי לו להיות חלק ממני והאדם הכי קרוב אלי בתקופה הכי יפה של החיים שלי. כמה ימים אחרי זה הוא חסם אותי. אולי כי זה הכאיב לו. ואולי כי היא אמרה לו לעשות את זה. מדהים שעד היום אני חסומה אצלו בפייסבוק, וכנראה עד יום מותי. עד היום אני חסומה אצלו בלב. אבל הוא חסום אצלי.
לילות רבים לא ישנתי טוב אחרי זה. הייתי בוכה בעיקר.
וא כשכבר הפסקתי לבכות הוא התחיל להופיע לי בחלומות. ותמיד גם היא היתה שם. כמו כלב שמירה רעב ונוטף ריר. מזהיר אותי שלא להתקרב למה שהוא שומר. והיום, 7 שנים אחרי, כבר די סלחתי להם כי בעיקר כבר שכחתי. והטינה והעלבון כבר עברו להם מזמן.
אבל דבר אחד נותר לי בראש. ההרגשה שאני פתטית. אני פתטית והיא לא טעתה בזה.
אני לבד רווקה עם קושי עצום להתמודד עם החיים. החיים שסגרתי לי בשביל לא להתמודד עם החרדות המכבידות עלי, לפעמים כל כך קשים כבר שאני חושבת שיותר קל לשים לזה קץ.
היא בסוף זכתה בו. ויחד עם ההשפלה שהיא הטיחה בי, זאת תחושה קשה של הפסד.
אני פתטית כי לא התקדמתי לשום מקום בחיים. לא מצאתי בן זוג שיכולתי להחזיק מספיק זמן. אף אחד לא הציע לי להתחתן איתו רק כי הוא ממש אהב אותי וחשב שאני האחת בשבילו.
וזה כי לא נתתי לאף אחד להתקרב אלי באמת.
לפעמים אני מסתכלת על עצמי במראה וחושבת מה עוד נותר לי בחיים האלה.
כולם מחמיאים לי על איך שאני נראית.
אבל היופי שלי הוא גם הקללה שלי.
זה הדבר היחיד עוד שנותר לי וגם הוא הולך ודוהה ככל שאני מתבגרת, והזמן עובר.
פעם הרגשתי שאני האחת בשבילו. ואחרי זה האחת בשבילו.
אבל אחרי כל זה, הם מצאו את האחת האחרת בשבילם. האחת האמיתית באמת.
ואני לא הצלחתי. נכשלתי.
אני פתאטית.
ואת ניצחת.
מזל טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Furiosa