| 5/2022
אשמח לרדת מהרכבת
ארגנתי לעצמי טיסה לצ'כיה ביום ראשון הקרוב, לראות את רמשטיין בפעם הראשונה וכנראה גם האחרונה בחיי.
בתכל'ס, אחרי שאראה אותם אוכל למות בשקט. אגשים חלום.
בצער קטן ורגיל, אני מקווה שיתגשם עוד חלום, ישר אחרי ההופעה, והוא המוות שלי.
אבל כמו שאני פחדנית מדיי להתאבד בארץ, ככה זה גם בחו"ל.
עדיין יש בי כל יום תקווה קטנה שיקרה איזה משהו בגוף, או משהו חיצוני אחר שיפגע בי, ופשוט אמות כבר. ודיי.
המחשבה הראשונה שעוברת בראשי כשאני פוקחת עיניים בבוקר היא "אפשר לחזור לישון, אבל לנצח?"
השינה היא המקום הבטוח שלי. כל רגע שאני לא ערה ומודעת לעצמי ולזה שאני עדיין בחיים הוא רגע מבורך.
אני מזדעזעת מהדמות שמשתקפת מולי על מסך הטלוויזיה, שדלוק על הספוטיפיי עם הרקע השחור, כך שכן יכולה לראות את עצמי.
איך אנשים מעזים לומר שאני *לא* "איזה הר אדם"? מבחינתי אני האדם הכי שמן על הפלנטה גם כשיש לי קרובי משפחה ואנשים אחרים בחיים ומחוצה להם שמוכיחים לי אחרת.
מבחינתי אני גובלין, טרול מערות, פסולת אנושת, שאין לה זכום קיום לא על הכדור הזה ורצוי שלא גם בכל יקום/מימד אחר.
אם הייתה לי בחירה, לא הייתי נולדת. לא למשפחה שלי ולא בכלל. הלידה שלי הייתה לגמרי דבר מיותר, ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת, לצערי.
כן, אני הבחורה שבוכה כל הזמן "אכלו לי שתו לי" שאתם כל כך שונאים ומתעבים. ואולי דווקא בגלל זה.
כן, אני הבחורה שבוכה שהיא ככה בגלל ההורים שלה וכל מה שעברה עד היום, במקום לקום ולהרים את עצמה מהרצפה המלוכלכת שדחפו אותה ליפול עליה.
אני בת 25 עם כאבים כרוניים בכל איבר שתוכלו לדמיין לעצמכם, כשכל הבדיקות יוצאות תקינות, ואני יוצאת המטופלת המשוגעת שמחפשת לעצמה מחלות כשהכל אצלה תקין.
הדחקתי במשך 7 שנים שנפלתי חצי קומה על התחת במדרגות לפני נסיעה לאילת עם אמא שאחריה זורזתי לרדת במדרגות ולעלות על מונית למרכזית כדי להספיק לעלות לאוטובוס לאילת, כי בגללי ובגלל הנפילה שלי לא היינו מספיקות להגיע לשם באוטובוס. הייתה אחלה נפילה של איבוד הכרה וחוסר יכולת להגיב ולזוז, ואני אמורה להגיד שרק אני אחראית לגורלי כשדיי ברור שהכאבים האלה הם לא יש מאין ויש להם סיבה שהיא מעבר לזה שאני מגושמת ומחליקה ונופלת. אבל הרי הבדיקות תקינות, אז מה אני רוצה מהם?
אני תמיד אשאר הבעיה, גם בתוך הראש שלי.
בן אדם שיגידו לו 23 שנים שהוא ורק הוא הבעיה בחיים שלו, כי רק הוא אחראי לגורל של עצמו, יאמין לזה.
אם מגיל 0 עד 23 יחלחלו לו למוח שהוא אדם נורא בהיותו הוא ולא יעזור לו כלום, הוא יאמין לזה.
ומה הפלא שגם שנה אחרי המוות של המטורללת אני חולמת עליה ובחלום אני מפחדת מתגובה שלה למשהו שלא לטעמה, ואז חצי יום נמצאת בחרדות שהיא כל רגע תדפוק בדלת ותצעק עליי על מה שקרה בחלום או על כל דבר אחר שהייתה כבר מוצאת מה להגיב עליו. כשברור שהיא לא תעשה זאת, וברור שהגופה שלה סגורה טוב טוב מתחת לאדמה באמצעות מצבה.
אז כן, אני הבעיה של עצמי בחיים האלה. זה לא חדש לאף אחד.
אבל גם מזמן אין רצון להשתנות. יש רצון להיגמר. לסיים את זה. תנו לרדת מהרכבת כבר, בחייאת. בחיים הקצרים והעלובים האלה כבר שילמתי לנסיעה עד אנטרטיקה, אני עכשיו באפריקה בחודש אוגוסט כשנמר אוחז לי בראש באמצעות שיניו. תנו לרדת, עכשיו. אני כבר לא אגיע לאנטרטיקה וכבר לא רוצה להגיע אליה.
לא, זה שיגידו לי שיש אנשים שחיים עם מגבלות שונות ומגוונות לא ינחם אותי ולא יגרום לי להילחם על עצמי.
זה יגרום לי לחשוב, מה הקטע של כולם להמעיט בסבל שלי? איך רלוונטי לגביי הסבל של ההוא בלי היד או בלי העין או בלי התוספתן או אחרי שני השבצים.
אני באמת ובתמים לא מבינה למה סבל של אחרים אמור לעניין אותי ולגרום לי להרגיש תחושות של "אסור לי להתלונן".
אחרי ש23 שנים משתיקים אותי וגם בשנתיים שאין אמא שלוקחת את התפקיד הזה, כל מה שאני יודעת לעשות הוא להתלונן.
"מה את עושה בחיים?" זאת שאלה שאני נשאלת מדיי פעם על ידי גברים, או אנשי מקצוע כאלה ואחרים, ותמיד בא לי להגיב "סובלת".
כי למעשה זאת האמת. התשובה של "עובדת במוקד אבטחה" זאת תשובה יותר סבירה ומקובלת, אבל התשובה האמיתית היא שאני סובלת. סובלת ושומעת מטאל שמציל אותי כל יום מחדש.
כשכואב אקסטרה ואני מרגישה אקסטרה חרא, אני שמה לי את רמשטיין ושאר המטאל שהצלחתי לאסוף, הם המלאכים השומרים שלי.
השירים על הילד שאחותו עובדת כנראה בזנות בחדר לידו והוא "מתעלל" בבובה כתגובה לטראומה הזאת,
השירים על לוקי שמקבל בתחת ות'ור שעומד בצד ומאונן,
השירים על כמה הדובר אוהב לראות את הבחורה ששר עליה, עם מחסום פה,
השירים על ראש אנושי שברח לבן אדם זר מהראש ונכנס לדובר הביתה ותוקף אותו,
השירים על בחור שמצא מקום ללילה ביער בבקתה של סבתאל'ה שרוצחת אותו להראות נאמנות לבעלה, שנשמתו צורחת מהמרתף,
השירים על בקשה להעניש מינית ולהעריך את הגודל של הדמות המענישה לעומת הדובר שממחיש דמות קטנה וכנועה.
זה השירים שמסבים לי רוגע כשבא לי לצרוח לעולם דיי. אני שמה באוזן את השיר ומרגיעות אותי הגיטרות, התופים, המנגינה, העצבים.
זה החצי שנקל שלי בעולם הזה, האהבה למוזיקה.
מבחינת רמשטיין הם כתבו שירים ועושים כסף ואת האומנות שלהם, ואין להם מושג שהם במשך שנים עוזרים לאיזה בחורה פתאטית בישראל שנאחזת במוזיקה שלהם כאילו זה חבל הצלה שנשלח מפתחה של באר.
רק אני יכולה לזרוק לעצמי את חבל ההצלה, מפתחה של הבאר, אבל יודעת שזה לא יקרה.
גם אחרי כל החפירה הזאת אעדיף שיתעסקו בלהטיס את הגופה שלי בארון לארץ, מאשר שמישהו יחשוב עוד מחשבה של "כמה עוד היא יכולה לבכות?".
אתמול אמרתי לנוירולוג שזה לא שאני יושבת כל היום בבית ובוכה על מר גורלי בתגובה לזה שאמר שוב ושוב ש"התרופה שלי", היא פעילות גופנית.
שיקרתי, כהרגלי. לא שיקרתי שאני כן משתדלת לצאת פעם ביום וללכת על הדרך בזמן סידורים כאלה ואחרים. אבל בהחלט יש ימים שאין שום כוחות פיזיים לצאת מהבית, ובטח לא נפשיים.
אבל כן, אני יום יום בוכה על מר גורלי, גם אם ללא דמעות פיזיות. אף בן אדם לא היה רוצה לא להרגיש ככה פיזית ונפשית ולא לחיות ככה.
לא ברור לי למה אנשים נאחזים בתקווה שיום אחד אולי אהיה אחרת. אני לא רואה שום מצב בו אני אחרת.
אני אשאר הפסולת האנושית גם מבחינת עצמי, כי זה מה שאני, זה מה שלימדו אותי שאני מהיום שנולדתי, ואין מה לעשות.
כי החיים של כולם קשים, וגם שלך. מה נעשה. במקסימום תתאבדי, אף אחד לא יבכה בלוויה חוץ מאבא שלך במקרה הכי טוב, אז למה לך להמשיך לחיות?
להמשיך לעשות רע לאחרים, זה מה שאני עושה בכל רגע שאני עדיין בחיים.
ולצערי הפחד להישאר נכה שדואגים לה מפחיד אותי פי אלף מאשר הפחד מלקפוץ אל תוך מותי.
עברו כמעט 10 שנים מההתאבדות של חברתי טלי, ממחלקת הנוער בפסיכיאטרי. אני עד היום מקנאה בה על האומץ לסיים את זה ככה.
כן, מוות בקפיצה מקומה 8 הוא לא יפה ולא אסטתי, אבל אני רוצה להאמין שהיא לפחות סובלת פחות מאשר שסבלה בעולם הזה.
כמעט 10 שנים עברו ועם כל ההתחבטויות שלי עם עיכול המקרה הזה אני עדיין מקנאה בה, עדיין מתפללת שאמצא את האומץ לסיים את זה פעם אחת ולתמיד.
לא להתעורר בבוקר אחרי ניסיון מצחיק של בליעת 30 כדורים,
לא להגיע למיון באמבולנס ולהתעורר מחוברת לעירוי ומוניטורים בהרגשה של "סעמק זה לא עבד".
לא להתעורר בקיא של עצמי בבית ולהגיע למיון ולהיות מואשמת בצריכה של הסם PCP וסמים שונים ומגוונים שיראו בבדיקות אם אכלתם הרבה פרג לפני שניסיתם להתאבד. כמובן עם האשמות מצד פסיכיאטרים ורופאים פנימאים של "הנה, עוד אחת שבאה לבזבז לנו את הזמן".
וההאשמות האלה מבחינתי בכל מקום בחיים. הלוואי שזה היה פרי הדמיון שלי, שאני מבחינת כולם כלום ושום דבר. אבל זאת האמת.
לאף אחד חוץ ממני לא נוח להודות באמת הזאת. אני קיבלתי את זה מזמן, כנראה אי שם כשהתחלתי להבין מה אומרים לי ולדבר, בגיל ינקות.
אני כלום ושום דבר ולא אהיה אחרת לעולם. אני מקבלת את זה, גם אם בצער. אני יודעת שאין מקום לקיום של אדם כזה בעולם שלנו, זה באמת מיותר.
יש מקום לקיום של כל אדם שרוצה לעזור לעצמו, ואם הוא לא, אז זאת לגמרי בעיה שלו, ועדיף שהוא ייעלם וכמה שיותר מהר. לפעמים יש מקום גם לקיום של אנשים כאלה, אבל זה לא לאנשים כמוני. זה לאנשים שבטוחים שהם יכולים לעשות כל מה שבא להם ולא לשאת אחר כך בתוצאות, לאנשים האלה יש מקום. לא לאלה שסובלים מהתוצאות של המעשים שלהם. כי כל עוד הם בטוחים בדרכם הכל בסדר. אם את בטוחה בדרכך למות, עדיף שתלכי כבר בדרכך הזאת, העיקר תפסיקי לבלבל את המוח לכולם, תיעלמי כבר.
אני אמשיך להיות המסכנה שבוכה על מר גורלה במקום להרים את עצמה. ועד שאמות ימשיכו לשמוע את הצרחות שלי, כי זה מה שנשאר לי לעשות בשלב הזה.
אתם מוזמנים באהבה לבוא אליי ולרצוח אותי, בביתי הפרטי או סתם ברחוב, זה באמת לא קריטי, אבל כך לכולנו יהיה יותר טוב.
אם באמת מישהו קרא את כל הפריקה הזאת עמכם הסליחה והתודה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
