| "הכתיבה הזאת מכאיבה לי עכשיו, אז אני אפסיק ואצא החוצה לעשן סיגריה,
ואחכה, אחכה, לשינה, לשינה, למוות הקטן הזה.
שם אהיה מאושר, או שלא ארגיש כלום. וזה עדיף. זאת הדרך היחידה לשרוד. זה והמון אגרופים בקיר ובראש... חשמל, כדורים, רעל, לא משנה" |
| 8/2022
לא ישתיקו אותי
אף אחד לא ישתיק אותי. המוות הוא היחיד שיצליח.
ליבי לא יוצא לכל האנשים שבוחרים להתעלם מאנשים אובדניים, בטענה שזה מסכן את הנפש שלהם ושל עדיני נפש אחרים.
אבל אם היו צריכים להתחלף איתי לחצי יום כבר היו קופצים מהגג בשעה הראשונה של הניסוי הזה.
אני? מבחינת כולם מספיק חזקה.
מה זה משנה אם בזמן חופשה בחו"ל טיפסתי לחלון בקומה חמישית לבדוק האם הוא גבוה מספיק כדי שקפיצה ממנו תהרוג אותי?
בסוף חזרתי. בסוף אני עדיין חיה ועדיין נושמת. אז כנראה שאני מספיק חזקה.
תישארו בתחת שלכם, ואני אשאר בשלי. אמשיך לצרוח. עד שמישהו ישמע.
גם אם זה אלוהים, שכבר לו אני גם צורחת "קח אותי, בבקשה, עכשיו".
להגיד ש"טיפול מציל חיים" כשמקבלים אותו בחינם, וגם אחרי שנים לא באמת מגיעים לתוצאה מספקת... סורי, זה לא מציל חיים.
זה נותן קביים במקרה הטוב כשזה חינם עד שיגידו לך שזה עולה כסף ואז תצטרכי לחשוב מאיפה פתאום מממנים סכומים כאלה.
זה שאני מרוויחה כמה אלפים יותר מנכה שיש לו אך ורק קצבה, לא אומר שאני מעוניינת לשלם למטפל בשביל לערוך ניסויים ולראות האם זה יוביל אותי למצב טוב יותר או האם ידרדר את מצבי ויגרום להחמרה באובדנות.
במצב כרגע, האופציה שלי לטיפול היא לפנות טלפונית/במייל למרכז כלשהו, ששם גם על מפגש ההכירות משלמים. ואז תקווי שיקבלו אותך, ואם יקבלו אותך, שלמי להם סכומים נאים, בתקווה שיצילו אותך מעצמך.
לא רוצה? לכי לכל אחד אחר. בתקווה שיקבלו אותך בכלל כי את נחשבת מקרה לא קל. כי זה בעייתי לקבל מטופלת עם רמות כאלה של אובדנות.
והייתי רוצה להבין, מה בדיוק חשבו שיקרה אחרי שאני שנים בלי טיפול שיחתי או כלשהו? שאני אפרח והדיכאון יעלם, שהמקרה שלי יהפוך לקל יותר, הכל בזכות עצמו? אם במסגרת סל שיקום אף אחד לא ינקוף אצבע בשביל לעזור לי לקבל טיפול הולם, כשזאת העבודה שלהם ולא שלי, כי לי בתור אדם פרטי מביאים זלזול במקום טיפול, אז המצב לא ישתפר.
כמובן שתוך 4 שנים בלי שום טיפול מצבי הרבה יותר גרוע. כמובן שרמת האובדנות הלכה וגברה.
כשמבחינה רפואית, רופאים אומרים שאני מחפשת מחלות. מבחינה פסיכיאטרית, אני יותר מדיי בעייתית עם רמת האובדנות והתוספות של פוסט טראומה מורכבת והפרעת אכילה הן בעייתיות.
מה מציעים? בעיקר התאבדות. זה לא נאמר ישירות, אבל כן אומרים ישירות שאין איך לעזור. לכי לך לדרכך גברת, חפשי מי יסכים לטפל במקרה שלך, כי אנחנו, על מקרה כזה, לא מוכנים לקחת אחריות. ולמי שחושב שאני מגזימה או צוחקת בתגובותיי, מנהלת מרכז לפגיעות מיניות ענתה לי על השאלה "ומה אני אמורה לעשות אם אין לי טיפול במקום X או Y או Z ואתם לא מוכנים לקבל אותי בלי זה? להתאבד?", בתשובה "גם זה קורה לפעמים, זה עצוב מאוד, אבל זה קורה".
מה שבאמת עצוב זה לדעת שאולי ביקום מקביל יכולתי להיות משהו, מישהו, שהוא לא רק בחורה אובדנית בת 25 שבטוחה שאין לחיים שלה משמעות כבר מגיל 14. אולי אם רופאת משפחה לא הייתה צוחקת עליי שאני בדיכאון בגיל כזה, "את בדיכאון? בעלי גוסס מסרטן, אני צריכה להיות בדיכאון, ואת תחייכי תשמחי יהיה בסדר", אולי אם סגנית מנהל מחלקת נוער פסיכיאטרית לא הייתה אומרת לי בניסיון לפסיכולוגיה הפוכה "אם את כל כך רוצה להתאבד, תתאבדי, זה לא יוביל אותך לשום מקום", אם בזמן שהייתי בפנימיה הפסיכולוג המטפל שלי לא היה נותן להפרעת האכילה להדרדר ולמדריכים מודאגים לא היה עונה "תנו לה, היא רוצה להרוס את עצמה, תנו לה, אל תתערבו", אם אחר כך במשך שנתיים אותו פסיכולוג שטיפל בי מחוץ לפנימיה לא היה מעביר רושם שאני הבעיה במרפאה ייעודית להפרעות אכילה ומסתיר ממנהלת המרפאה את העובדה שנתן להפרעה שלי להדרדר בלי לעשות דבר, כך שאני תמיד אשאר הבעיה.
אני אמשיך לצרוח עד שהמוות ישתיק אותי. ומי שירצה, מוזמן לשמוע מה שיש לי לומר, בלי צרחות.
ומי שינסו להשתיק אותי... בהצלחה לכם. אתם לא תצליחו.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
