אני היפראקטיבית. אני לא מצליחה לישון בלילה, אני גמורה מעייפות אבל מלאה בארנגיות. מהסוג הלא טוב. אלה שגורמות לאי שקט בראש, לאי שקט בגוף. הלב שלי נמחץ תמידית, הרגל שלי קופצת, הגוף שלי רועד. זה מצב ממש לא אידאלי, בעיקר כי זה אחד המצבים שהכי מובילים אותי לבינג'. ואני פוחדת, וזה מזין עוד יותר את ההיפראקטיביות המוזרה הזאת, שאולי אפשר לקרוא לה חרדה. אני לא שקטה, אני חייבת למצוא את השקט שלי, לפני שהוא יהיה קטן מדי בשביל לראות אותו. אני חייבת לישון, הכל עובר לידי בזמן האחרון. אני עייפה מדי בשביל לחוות, אפילו את הדברים הגדולים. אז הכל עובר לידי כמו בסרט, ואני מרגישה עמומה. כמו בפייט קלאב. רק קצת פחות מוגזם. 

אז עכשיו זה המבחן האמיתי. את זה אני חייבת להצליח לעבור. כי תמיד בא השלב הזה, שנראה לי כ"כ כמו קריז. זה הקריז שלי להתמכרות הזאת. זה השלב שבו אני, הדחף והגוף שלי, כולנו יודעים מה אפשר לעשות כדי להעלים את האי- שקט הנוראי הזה. את תסמונת הגמילה הכואבת הזאת. כולנו יודעים שבינג' אחד ואני נרגעת, בינג' אחד ואני מצליחה לישון. ואני יודעת את זה, אני יודעת את זה בכל הגוף שלי. אבל אני צריכה להזכיר לעצמי שאני לא רוצה להפטר מזה רק עכשיו. שעדיף לחיות עם זה לעוד כמה שעות, לעוד כמה ימים, כדי שזה לא יקרה יותר לעולם. בלי שום תלות בכמה אוכל אני דוחפת לגוף המסכן והעייף שלי. עדיף לחיות עם זה כמה שעות כדי להיות בריאה ומאושרת. מאושרת באמת, בלי שום תלות בכמה שעות צום עברתי, בכמה הבטן נדבקת לי לגב. הגוף שלי והדחף הם שניים. ואני רק אחת. אבל אני חזקה, אני באמת חזקה. ואני אעשה הכל לפני שאתן לזה לנצח. אפילו אם זה אומר לחיות את הימים הקרובים ככה. עדיף כמה ימים כאלה מאשר חיים שלמים עם ההפרעה הנוראית הזאת, שבאמת אוכלת לי את החיים.

להמשיך בדרך, לא משנה כמה היא קשה וכואבת. המטרה שווה את זה, אם היא לא הייתה שווה את זה לא הייתי נלחמת ככה יותר מחמש שנים. זה שווה את זה, כל מה שצריך זה סבלנות ונחישות.