אתמול היה לי מיני- בינג' קטן כזה. אני לא אקרא לזה בינג' כי זה לא היה מטורף או מלא בקלוריות או מפוצץ. אבל כן מיני- בינג' כי הוא נבע מדחף ברור והייתה שם את הרגשת החוסר- שליטה שמתאימה לזה. 

ישנתי שוב ממש מעט שעות בלילה הקודם, וכשהתעוררתי אכלתי בבוקר ארוחת בוקר מסודרת, ואחרי שעתיים עשיתי ספורט. הייתי קצת מסוחררת בהתחלה, אבל אז נכנסתי לזה והיה אימון ממש טוב. ואז אכלתי, התקלחתי והלכתי לעבודה. בעבודה היה לי דחף ממש לא מוסבר לתפוחים. אולי פשוט רציתי מתוק בגלל שהייתי עייפה, אולי סתם התגעגעתי כי לא אכלתי תפוח כבר הרבה זמן. אני לא בטוחה אבל זה מה שהיה. אכלתי עוד ארוחה קטנה ברבע לארבע (כן, בעבודה, זה לא קורה בד"כ), ועדיין הדחף לא עבר. כשהגעתי הביתה בשמונה, אמרתי לעצמי שאין מצב שאני לא אוכלת תפוח. החלטתי שאני מראש אשים בצלחת קצת פחות אוכל, ואז אקח שני תפוחים ואחליט שזו הארוחה שלי. כדי שבכל זאת יצא שאני אוכלת ארוחה מוגדרת מראש, פשוט קצת שונה מבד"כ. ובהתחלה זה עבד מעולה, אבל אז לא ממש הצלחתי להפסיק את עצמי ואכלתי עוד שלושה תפוחים. כן, אכלתי חמישה תפוחים. ברצף. אחרי ארוחה קטנה. אז נכון, תפוח נחשב בריא והכל, אבל אני חושבת שאפשר להבין שלאכול חמישה ברצף זה לא שיא הנורמליות. וגם לא נהנתי מהשניים האחרונים כ"כ. וגם לא הייתה לי שליטה על זה, וזה בעצם מה שהפריע לי בכל הנושא. כי אין לי בעיה עם לפעמים להוציא טיפה גבולות פה ושם. אין לי בעיה להיות באפור ולא בשחור או הלבן (כאילו יש לי בעיה עם זה כי אני לא ממש טובה בזה, אבל זה לגמרי האידאל מבחינתי). אבל לא כשאני לא שולטת בזה. כשאני לא שולטת בזה זה מפחיד, וזה יכול להוביל לבינג'ים לא נעימים. אז בזמן שאכלתי את התפוח החמישי אמרתי לעצמי שדי, אני לא קמה כדי לקחת עוד. שכבתי במיטה וראיתי סדרה, ואמרתי לעצמי שאין מצב שאני קמה מהמיטה עד שאני חושבת כמו עצמי שוב. אז לא קמתי, דמיינתי כאילו מישהו הדביק אותי למיטה עם דבק סופר חזק. ופחות או יותר התגברתי על בינג', אחרי שנתתי לו טיפה מקום של התפרעות. אז אכלתי ארבע ארוחות, ואחת מהן הייתה כמעט בינג' אבל לא נתתי לה להגיע לזה באמת. זה היה מאוד דומה לחלום, רק שבמציאות פשוט הבנתי שעדיף לאכול טיפה יותר מדי, מאשר לאכול את כל המקרר.

14 ימים. שבועיים.

אני באמת גאה בזה ממש. הדבר היחיד שמציק לי עכשיו זה שאני מאוד אובססיבית בקשר להרזיה. בכל בוקר אני קופצת מהמיטה ומודדת את כל בגדי-מידה-38 שלי. ומתלהבת כל פעם מחדש שהם עולים עלי, שהם יושבים טוב יותר מאתמול, שעוד טיפה והם ישבו מעולה. לא משנה כמה פעמים אני אומרת לעצמי שזה לא העיקר, לא משנה כמה פעמים אני מזכירה לעצמי שאני עושה את זה בשביל לחיות חיים טובים ללא בינג'ים או הפרעות אכילה, אני נופלת בזה. אני מפנטזת בלי לשים לב על לעלות על המשקל ולראות שאני שוקלת 55 ק"ג, אני מפנטזת על מידה 36. ולא מצליחה להתנתק מזה, לא משנה כמה אני יודעת שזה מעוות ולא עושה לי טוב. אפשר להוציא ממני את ההתנהגויות הרעות של ההפרעה, אבל איך אני מוציאה מעצמי את המחשבות שלה? איך אני מפסיקה לחפש נחמה בעצמות הבולטות בכתף שלי? בכל פעם שאני מרגישה אותן יותר, אני מרגישה שלמה יותר, ואז פוחדת מעצמי. כי אני לא רוצה את הבינג'ים, אבל אני לא רוצה גם את הקיצון לצד השני. אני רוצה להיות באמצע, אני רוצה להיות בריאה. ושני הצדדים מושכים אותי בכל הכוח.