צלצול הטלפון העיר אותו משנתו.
"הלו?".
"היי זאת אני, מה שלומך?".
"רק קמתי," ענה. בקולו נשמעה בשיאה צרידות הבוקר הנרגנת שכל כך שנא. "למעשה," הוסיף, "את הערת אותי, את צריכה משהו דחוף?".
"לא. רק התקשרתי לשאול מה שלומך," ולאחר שעבר רגע והוא לא ענה, הוסיפה, "אם אתה כועס אז תלך". היה אפשר לשמוע ברקע שהיא משפשפת את ציפורניה.
"את יודעת שזה לא יעזור אם אלך. כבר עכשיו אני רחוק ממך ועדיין שומע אותך".
הוא הניח את הטלפון על כנו מבלי לחכות לתשובה וניתק.
דקות אחדות ישב על מיטתו בתהייה לא ברורה, שאליה תמיד היה נקלע בבקרים שבאו אחרי לילות שבהם לא ישן מספיק. וכך היה כמעט כל לילה. הוא תפס את ראשו בידיו והתבונן מטה, שדה ראייתו עוד מעט מטושטש, ובזמן הזה הוא מבחין בכמות האינסופית של הסיבים בשטיח שלרגליו. קרן אור מסנוורת הבליחה מהחלון לפתע, ואותה פירש כסימן להתקדם, וכך תמה התהייה היומית.
עטה עליו את חלוקו ופנה למטבח. לא היה רעב בבקרים, אך ניסה לא להמעיט בחשיבותה של ארוחת הבוקר. ריח קל ונקי של סבון וניל הציף את האוויר. ראשית, הוציא מן הסל פרוסת חלה מעט יבשה, שבנסיבות האלו נצטרכה להפוך לטוסט, ובזמן שהיא התחממה, פנה למקרר ומתוכו הוציא חמאה מתקתקה. לידה הניח סכין מריחה מבריק וחלק. והנה, החל להתפשט באוויר ריח אפייה, מהול גם בריח של פירורים שרופים שהגיעו לתחתית המצנם וישארו שם עד שיהפכו לאפר. כשצפצף המצנם, הוציא מתוכו את הלחם ומרח אותו בחמאה השמנונית, לא יותר מידי, ולא פחות מידי, ומבלי להוסיף מלח.
כשהתיישב לאכול את ארוחתו הצנועה תקף אותו לפתע ריחה של ארוחת הערב מאתמול, שלא פינה אחריו לפח ולכיור - פשטידת טונה ופטריות. לאחר שהניח את הלחם על השולחן ונאנח, פנה לנקות את השאריות וגם פתח חלון לאוורור. ובכל זאת עדיין היה יכול להריח את הריח של הארוחה מאתמול, כאילו שסירבה לפנות את מקומה לארוחת הבוקר. וייתכן גם שהיה זה הוא שנאחז בריח השכוח, שאחרים בכלל לא היו שמים אליו לב. כך הוא ישב ואכל את ארוחתו, מרחרח וחושב. לעתים חשב שהכל כבר התנדף ושהוא מדמיין.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת.
חיש מהר פנה אל הדלת ובדרך הצר מעט את מחשוף גופו בעזרת החלוק. אחז בידית הדלת הקרה ותוך כדי שהסיט אותה מטה תהה לעצמו למה לא שאל "מי זה", אך זה כבר היה מאוחר מידי. היה נדמה לו שהוא יודע מי בא.
כשפתח את הדלת חש שקפא לרגע. לכמה רגעים נפגש מבטו עם זה של העומדת על סף הדלת, ורק שתיקה נשמעה באוויר.
"עכשיו אתה שומע אותי וגם לא רחוק ממני," היא אמרה לבסוף. "אפשר להיכנס?".
הוא זז מעט הצידה, מבלי לומר דבר, והיא נכנסה פנימה, הולכת בעדינות לבדה אל הסלון, והוא אחריה. היא התיישבה על ספת הבד הירוקה, והתחככה בה מעט עד שהתייאשה מלנסות למצוא נוחות.
היא הרימה את מבטה אליו. "באתי כי נשמעת קצת מוזר בבוקר", ואז החליטה להוסיף, "אבל בעיקר כי הייתי בסביבה עכשיו. כן, זה למה התקשרתי מלכתחילה".
"עדיין בוקר", זה היה הדבר הראשון שאמר לה. והשני: "אני פשוט לא במיטבי בבקרים, ואל תעשי את עצמך גם שלא ידעת".
"לא תוכל להמשיך ככה לנצח," ענתה לו. "אולי עוד יבוא יום ותצטרך לעבוד במשרה שמתחילה בבוקר. למה אתה לא יושב לידי?".
הוא לא ענה והתיישב לצידה. דקות אחדות ישבו שניהם זה לצד זו והסתכלו על החלון המרובע שהיה מולם, עד שפתאום הגיחה הרוח. היא העיפה מעט את הוילונות ונכנסה לסלון, והוא הרגיש את שערו נסמר לרגע. לפתע נזכר גם שהוא לבוש רק בחלוק, והידק אותו מעט סביב גופו.
"אני שמחה לראות שאתה בסדר," אמרה, ואז גם הביטה בו לרגע. "ושמחה גם לראות אותך".
הוא חייך חיוך קטן ואמיתי, אבל לא הסתכל עליה.
הרוח התפרצה פעם נוספת, והפעם הייתה ממשוכת יותר וקרה יותר. במן אינסטינקט הגן עליה מעט בזרועותיו, ושניהם נצמדו זה לזו לפני שהבינו מה קורה. היא הניחה את ידה על חלק חשוף מירכו ולטפה אותו בעדינות ובאופן כמעט בלתי מורגש, והוא יכל להרגיש, למרות שלא התכוונה, את ציפורניה ששויפו זה הבוקר. היא הניחה את ראשה על כתפו והיא המשיכה ללטף את רגלו השעירה, והוא הניח את ראשו על שלה בחזרה. שערותיה החלקות מתחככות בזיפיו. פתאום הרוח נשבה פעם נוספת, ופגעה להם בפנים. הם המשיכו להסתכל על החלון במבט ישר, הפעם כבר לא זזים אך ממשיכים ללטף, וממצמצים מעט בגלל הרוח המאירה והלבנה, ובחוץ צייצה הציפור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הולך על הירח