אזרחית טרייה

I may not always love you
But long as there are stars above you
You never need to doubt it
I'll make you so sure about it

God only knows what I'd be without you

If you should ever leave me
Though life would still go on believe me
The world could show nothing to me
So what good would living do me?

God only knows what I'd be without you
God only knows what I'd be without you

If you should ever leave me
Well life would still go on believe me
The world could show nothing to me
So what good would living do me?

God only knows what I'd be without you
God only knows what I'd be without you

מוקדש לך.

ולנושא אחר -

אתמול יצאתי עם 3 מחברותיי (על מי אני עובדת. עם 3 חברותיי היחידות) לפאב. שם, מלבד המבצע הרגיל של יום ראשון שמספק כמות גדולה של אלכוהול במחיר זעום, בעל המקום החליט לצ'פר אותנו כמו פעם, וקיבלנו 4 "מבחנות" ובתוכן חומר כתום ובלתי מזוהה, כמובן שאני - שהייתי כבר אחרי צ'ייסר ויסקי וכחצי ליטר בירה - הייתי הראשונה לבחון את ריכוז האלכוהול במבחנה. וכרגיל, לא התאכזבתי. בעל המקום נשאר באותו ראש של לשכר אותנו למוות. ובכל זאת, אני חייבת לעצור ולציין שהוא בחור חביב למדי, ולא מסוכן לחברה.

לענייננו, לאחר מבחנה אחת כזאת. אה, ועוד אחת. ונדמה לי שגם עוד אחת (חברה אחת נוהגת, השניה היא אנטי-אלכוהול מוחלטת והשלישית, oh well, השלישית הייתה מרוחה כבר אחרי חצי ליטר בירה וצ'ייסר) חזרתי לשחק עם עצמי 'מי אני ומה שמי', משחק שמזמן לא הזדקקתי לו - מאחר ועבר זמן מה מאז ההשתכרות האחרונה שלי.

ובכן, הכל היה טוב ויפה, הגענו הביתה בשלום. המפתח נכנס לחור המנעול אחרי הניסיון השני אם זכרוני אינו מטעני, שזה מכובד לחלוטין בהתחשב במצב הצבירה שלי באותם רגעים. נכנסתי לחדר וכמובן התיישבתי על המחשב. הסתכלתי במסך (שבאותה שעת לילה מאוחרת ואפופת-משקה הסתכל עליי בחזרה וגם עשה לי פרצופים וצחק עלי) והגעתי להחלטה מאוד שקולה ומאוד מבוססת על מחשבה-מוקדמת רחבה מאוד - אני אשלח אס.אם.אס לבחור שכפכף לי ת'לב (ע"ע פוסט לפניי-לפניי-האחרון. וכל האלה שלפניו). מפתיע. אבל הוא היה ער. עוד יותר מפתיע, אבל הוא רצה לדבר. היה משועמם נו. לבשתי על גופי עטור-האלכוהול מכנס קצר-הרבה-יותר-מידי-ממה-שהייתי-מעזה-ללבוש-בכל-מצב-אחר וחולצה ארוכה שכיסתה את כל המכנס, ויצאתי עם הפלאפון ועם הסיגריות שלי, יחפה, לשכונת מוכת-הדוסים שלנו לדבר בטלפון באחת בלילה.

הרבה מהשיחה, לצערי או לשמחתי, אני לא ממש זוכרת. אני זוכרת שהיא הייתה על חשבונו, וסלקום-חיילים או לא סלקום-חיילים, ברגע זה גם 9 אג' לדקת שיחה יעשו לי רע מאוד לחשבון אחרי שעה וחצי של זיוני מוח וקרינה היישר לאוזן שמאל (ולפעמים ימין, אחרי שההיא עברה את רמת ההזעה שאיפשרתי לה להגיע אליה). בעיקר אמרתי לו הכל, אם זכור לי נכון. לא נתתי לו לקטוע אותי וצעקתי הרבה. האלכוהול עשה אותי מאוד כנה, הוריד את כל המעצורים וגלגל מלשוני משפטים במצב אחר לא הייתי מסכימה להגיד גם אם חיי היו תלויים בזה.

המפתיע הוא, שזה יצא ממש טוב.

אני חושבת ששטפתי אותו כהוגן. אני בטוחה שזה הגיע לו. ואני מקווה שהוא יושב עכשיו איפה-שהוא-לא-יהיה ובפינה חשוכה במוחו המזערי חושב ומהרהר בכל הדברים שאמרתי בגנותו.

בייסיקלי, אמרתי לו הכל. איך התאהבתי בו בפעם הראשונה לפניי קרוב לשנתיים והוא שבר לי את הלב, איך לא הרשיתי לעצמי להתקרב אליו ואיך עוד יותר לא הרשיתי לו להתקרב אליי לפניי כמה חודשים, איך אחרי תקופת התרפסות עמוקה מצידו, כמה מכתבים ואלפי הודעות חמודות החלטתי לתת לו הזדמנות ואיך ברגע שהוא קיבל את ההזדמנות שלה הוא ציפה, הסטירה נחתה על הלחי השניה. לפניי כמה זמן רשמתי פה פוסט בשם THINGS I'LL NEVER SAY שבו דימיתי שיחה שהייתה יכולה להיות ביננו ואולי היתה גורמת לי להרחיק אותו מהלב שלי כבר. ובכן, אז בשיחה אתמול נאמר, אני מאמינה, כל מה שכתבתי באותו פוטס, והרבה יותר. ואם הייתי במצב קצת יותר הכרתי - הייתי רושמת פה את התשובות שלו לאותן שאלות שכל-כך הרבה זמן הסתובבתי ושאלתי את עצמי.

ושוב, לא היה דבר שלא נאמר בשיחה הזאת. לא היה כבוד. לא היה אגו. היה אותי, שופכת בפניו את כל הרגשות שלי, המחשבות שלי, העובדה שאני חושבת שהוא אידיוט גמור אם הוא באמת חשב שנוכל להיות ידידים, שהוא יוכל להתקשר אליי אחרי כמה זמן ולהתנהג כאילו לא קרה כלום (like he just did לפניי שבועיים בערך) ואם זה לא מספיק אז לשפוך לי את הלב על איזה מישהי ששיחקה בו "כי הוא מרגיש ממש נוח לדבר איתי". אמרתי לו גם שאני חושבת שאני נחמדה מידי, כי בכל מה שנוגע אליו, כל בן אדם אחר היה מעיף אותו לקיבינימאט לפניי הרבה הרבה זמן. אבל אני, גם אחרי שתי סטירות, עדיין משחקת בתפקיד הידידה-הטובה שהוא ייעד לי, שואלת את השאלות הנכונות, מייעצת, עוקצת. אמרתי לו את מה שחשבתי כל הזמן ומה שרק לאחרונה העזתי להגיד לחברתי הטובה, שאני תמיד הייתי בשבילו איזה מישהי נורא נחמדה שהוא מחבב וכל פעם שהיה לו קצת משעמם בחיים הוא היה נזכר בי וחוזר למשחק הקטן הזה שלנו שהוא הכיר כל-כך טוב, הבעיה שבעניין היו מעורבים גם רגשות. הרגשות שלי. והוא היה שוכח, מתעלם, לא יודעת מה. וברגע שהריגוש מהמשחק הקטן שלנו היה עובר לו, או ברגע שהוא היה מוצא מישהי שמבחינתו הוא יכול להתאהב בה (כי לדעתי, בי הוא בחיים לא היה ולא מסוגל להתאהב) אז אני הייתי הופכת להיסטוריה.

הוא כמובן הכחיש הכל מהכל, אבל לי לא היה אכפת. לא חיפשתי תשובות. חיפשתי להתפתר מהרבה רגשות ומחשבות מאוד שליליות שישבו הרבה יותר מידי זמן ב"מערכת" שלי. כל כמה זמן כשהוא היה נואם, הייתי מפסיקה אותי באומרי שהלוואי והוא היה פה עכשיו וכשהוא היה שואל למה הייתי עונה בפשטות "הייתי מחטיפה לך כזאת כאפה עכשיו". אין לי יותר מידי תלונות אליו, אני באמת לא חושבת שהוא שיקר לי יותר מידי או בגד או משהו. פשוט הוא אף פעם לא הרגיש, ואני הבנתי את זה תמיד לפניו, והוא הכחיש את זה בפניי ובפני עצמו עד שבבום זה היה מגיע אליו ותמיד אני סבלתי מהבום הזה. הוא אמר את מה שהוא תמיד אומר, שהוא תמיד טען שהוא אוהב אותי יותר כבן אדם מאשר כידידה ואם נבין שאנחנו באמת יכולים להפגש בלי להתחרמן או לא יודעת מה אנחנו נוכל להיות ידידים ממש טובים לדעתו. סדר.

אז אולי הוא צודק בכמה דברים שהוא אמר, אולי באמת הייתי מקובעת מידי בדיעות שלי ולא הייתי מוכנה לנסות להכיר מחדש את החברים שלו שלא סבלתי בלי שתהיה לכך סיבה ממשית, אולי תמיד הסתכלתי רק על הצד שלי בכל הסיפור ואף פעם לא נתתי לעצמי לחשוב רגע מה הוא חושב ומה הוא מרגיש ומה הוא רוצה, אבל זה לא משנה מבחינתי את העובדה שאני תמיד צודקת והוא תמיד אידיוט. ועכשיו הוא גם יודע את זה, הוא יודע שאני חושבת ככה, אם זה מזיז לו או לא - זאת כבר הבעיה הפרטית שלו. אני אמרתי את שלי, אני רגועה. ואולי יום אחד אני אשאל אותו על מה לעזאזל דיברנו שעה וחצי.

וכן, אני עדיין חושבת שאחרי הכל הוא עדיין לא מבין כמה אהבתי אותו. כי אני אהבתי אותו. ואולי הכל קרה לטובה כי לא באמת ראיתי את עצמי חיה עם הבחור הזה, לא ברמה של קשר שאני מחפשת בכל אופן, ואני עדיין חושבת שיש הרבה דברים שהוא לא הבין ולא יבין לעולם כי - ואת זה הוא בעצמו אמר - הוא חושב בצורה אחרת, הוא מסתכל על דברים בצורה אחרת. אבל השורה התחתונה היא שפעם אחת בחיים שלי הנחתי את האגו ואת המשחקים בצד, ודיברתי איתו בצורה הכי פתוחה והכי רגועה שיש, בלי מטענים, בלי רגשי אשמה ובלי האשמות מיותרות. נטו מה שהיה לי להגיד.

מי יודע, אולי זה באמת יוביל לאיזה סוג של ידידות מעוותת בעתיד?...

YEAH. RIGHT

העיקר שאני שקטה עכשיו :)