אזרחית טרייה

ובכן, הגענו לערב יום שלישי ואני ביום חופש, יושבת בבית עם קוקו-סבטלנה, חולצה עם כתמים שכתוב עליה "מדריך ירי" (בתקווה שבעל החולצה לא קורא פה) ומכנס טריקו וחושבת לעצמי - אני לבד.

אל תגידו זה היה צפוי, אל תגידו שאתם מכירים אותי. הפעם הרגשתי שזה באמת זה. ואני מתכוונת לבאמת. וזה כנראה לא היה זה. כי זה נגמר. בצורה די מגעילה, יש לציין.

מה שזה אומר שאת חצי מהזמן הפנוי שלי אני מבלה בלרחם ולשנוא את עצמי, ובחצי השני בלקלל אותו ואת שאר בעלי הבולבול בעולם ולהשבע שאני לא נכנסת לקשר בזמן הקרוב. זה פשוט לא עובד בשבילי. משום מה.

אני מרגישה מקולקלת :(

חוץ מזה אני מחפשת תעסוקה וידיד שלי חופר לי באס.אם.אסים לגבי זה שהלכנו לdifferent directions (יש לציין כי פלאפונו נגנב והחלופי רושם אך ורק באנגלית) כששניה לפניי זה שאלתי אותו לגבי המסיבה בחממה בשישי הקרוב.

שתהיו בריאים, בעלי בולבול שכמותכם. מה נסגר איתכם?!?!

ת'אמת שאין לי כוח לזה, אין לי כוח להתמודד לא עם עצמי ובטח שלא עם החבילה (חבילת רגשות!! ג'יזס) של אנשים אחרים שכבר פעמיים ניסיתי לדגמן איתם זוגיות בעבר והם התעקשו להוכיח לי שהם פשוט לא נבראו לזה. אז מה?! מה אתה רוצה עכשיו? תניח לי. אני במקום אחר בחיים שלי עכשיו. הדרך שלי בחיים לא תיפגש עם שלך יותר כי כזכור יש לי רק שתי לחיים ובשתיהן חטפתי ממך סטירה מצלצלת שהתלבשה בול. אין לי כוח להתמודד עם מצבי רוח של אנשים אחרים.

אני צריכה אלכוהול.

באמת שאני מעדיפה להיות עכשיו במשמרת. אני שומעת שירים עצובים וטובעת בדמעות שלי. נמאס לי מעצמי, נמאס לי מהדפיקוּת שלי, יש אנשים שלא נועדו לקיים קשר זוגי, וכנראה אני אחת מהם. גוד דאמט. זה היה אמור להצליח. זה הרגיש הכי נכון שבעולם.

ואם זה לא היה נכון,

אז שום דבר כבר לא יהיה נכון בשבילי.

אני נכנעת. נמאס לי.

עריכה: הייתי צריכה לרשום את הפוסט הזה מחר, ככה גם חודש נובמבר היה מתמלא כבר. כמה שטויות אני רושמת.

נשבר לי מהכתיבה השטחית הזאת.