אזרחית טרייה

בדיחות של מבוגרים הן מוזרות, מצד אחד אני חושבת לעצמי שהבדיחה נשמעת כל-כך מאולצת וכל-כך לא מצחיקה, ומצד שני אני חוששת שאולי אני פשוט לא בוגרת מספיק בשביל לקלוט את הפאנצ'.

אז יש לי חבר חדש.

ועד עכשיו הכל היה מושלם. טוב. לא צריך להגזים. מושלם לא היה. ובטח שלא עד עכשיו.

אני אתחיל שוב:

יש לי חבר חדש. אני לא מאושרת. אני לא בדיכאון, אבל אני בהחלט לא מאושרת, לא הגעתי לסף האושר שאני אמורה להגיע אליו בעת שאני אוחזת בחבר חדש, בקשר חדש, בהתחלה חדשה. ולא, זה לא כתוב בספרים לא בשירים ובטח שלא במפות הכוכבים, אני פשוט יודעת כי זה הקשר השלישי הרציני שאני מתיימרת להתחיל.

אני לא יודעת, אולי נהייתי מרירה, ובמקרה הזה שום דבר ואף אחד לא יהיו טובים מספיק, אבל בכללי אני לא מרגישה שמשהו אצלי לא בסדר, כלומר - משהו אצלי תמיד לא בסדר. אני קנאית מידי ואובסיסיבית מידי ועקשנית מידי ויותר מידי אוהבת לעשות דווקא וללכת על פרנציפים - כל זה נכון. אבל גם אחרי שמורידים את כל זה, עדיין נשאר משהו, משהו שקצת מטשטש את התמונה היפה של הכביכול-אהבה חדשה שאמורה להתחיל. אולי זאת העקשנות שלו האדישות שלו הדווקא שלו והפרצניפים שלו. ואולי זה כי הוא זה כל-כך אני.

אני לא מתביישת להודות בזה, אני לא יודעת איך להסתדר עם עוד אחד כמוני, איך אני אדע כשעם עצמי עוד לא למדתי להתמודד? אם אני מוצאת את עצמי כועסת עליו על זה שהוא קורא למישהי 'ממי' בטלפון ואומרת לעצמי "בונא את פוסטמה", אם אני מוצאת את עצמי נמצאת בדיוק במקום שחבר שלי לשעבר היה בו לפניי שנה כשאני נסעתי לשלושה ימים לאילת עם חבורת שוטרים וכמה שהוא דאג חשש וקינא, עכשיו החבר החדש הוא זה שנוסע לאילת עם כל מיני שחמ"יות פרחות ואני זאת שמצלצל לה בראש המשפט המוכר שכל-כך הדליק אותי בזמנו 'אני לא סומך עליי כי את לא נותנת לי סיבה לסמוך עלייך'.

ובתוך כל זה אנחנו נפגשים כמעט כל יום, ישנים ביחד, מדברים שעות בטלפון.

משהו חסר.

מה אם אנחנו כמו בדיחה של מבוגרים?