<< אני רוצה לפתוח בזה, שאני מתגעגעת אליך. זה הרי כל-כך מובן מאליו. הכל עוד כל-כך טרי. וכל-כך כואב.
הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להאשים אותך בפרידה שלנו, אבל את מי עוד אני יכולה להאשים? את עצמי אני לא יכולה להאשים. אני לא יכולה להאשים את עצמי בזה שלא הבנתי את עצמי ובזה שלא תרמתי לקשר הזה ולא ניסיתי לפתור את הבעיות שרק הצטברו והצטברו כמו ערימת ספרים מבולגנת מטה-ליפול. אני לא יכולה להאשים את עצמי בזה שלא הייתי שם בשבילי, כי הגעתי למצב שהייתי צריכה להיות שם גם בשבילך, וגם בשבילי - כי אתה פשוט לא יכלת. לילות שלמים ישבת ושתקת כשאני הטחתי בך האשמות שלעיתים היו מופרכות ולא מוצדקות, ולעיתים כל-כך צודקות עד שאני יודעת שהן נכנסו ופצעו אותך כמו סכין בלב. אז למה המשכת לשתוק? למה לא תיקנת אותי כשטעיתי? לא התעצבנת כשהשמצתי אותך לשווא? כשהאשמתי אותך בדברים שמעולם לא עשית? כשעשיתי ממך אולי בן אדם הרבה יותר נורא ממה שאתה באמת? למה לא העמדת דברים על דיוקם כשיכלת, והיית צריך? למה לא ניסית לדלות איזשהו פיתרון לטון הבעיות שהנחתתי עליך כל לילה שני? האומנם עדיף להסתגר בתוך עצמך ולשתוק מאשר לנסות לדבר, לעבוד על דברים כל-כך קטנים ופשוטים שיכלו להציל את הקשר? האומנם זה משתלם להסתכל עליי כאילו אתה בכלל לא רואה אותי ולא שם לב שאני שם, מאשר לחבק אותי ולהגיד לי שאתה פה בשבילי ושהכל יהיה בסדר?
תגיד לי, כי אני אף פעם לא ידעתי איך להתנהג ככה.
אני רוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך, שאהבתי אותך כל עוד היינו ביחד ובטח אוהב אותך עוד זמן מה.. אבל אני לא יכולה. אני מצטערת, אף פעם לא שיקרתי לך. כשאמרתי את המילים האלה הרגשתי את הפרפור בלב שאמורים להרגיש כשאומרים אותן פעם ראשונה למישהו, אבל אני חושבת שטעיתי. אני לא חושבת שאני מסוגלת לאהוב בן אדם שאף פעם לא הצלחתי לאזור אומץ להכניס אליי הביתה, למקום הכי עמוק וחשוף שלי, למקום שאני (אני שונאת להגיד את זה) מתביישת בו, למקום שאני בורחת ממנו.
אולי הפרידה הזאת היא גם קצת אשמתי, אולי משהו בי לא נתן לי להיפתח אליך עד הסוף והשאיר אותי סגורה עד לסוף המצער של הקשר. אבל איך יכלתי להיפתח לבן אדם שלא הרגשתי שמבין אותי? שמתחבר אליי מבחינה נפשית? שיכול לקלוט אותי בלי שאני אגיד מילה? אפילו לבכות התביישתי לידך...
אבל עכשיו אני לבד, ואתה יודע איך זה כשלבד - פתאום זוכרים רק את הדברים הטובים והיפים בקשר. זה מן סוג של קסם שיונק את כל הרע מהחיים שלך, מן הרגשה של ריחוף, של- 'היה לנו כל-כך טוב ביחד, למה נפרדנו בכלל?'. כל הרע נשכח. אני חייבת להודות שוב שהמוח האנושי הוא מכונה שאי אפשר לפענח את הדרך שבה היא עובדת. כל פעם הוא מפתיע אותי מחדש.
אני מצטערת שהייתי רעה לפעמים, שהייתי עוקצנית - אני יודעת שכשאני כועסת או פגועה מעט מאוד אנשים יכולים להתמודד עם העוקצנות או הציניות או הרעל שנשפך ממני, ואתה, בשונה מאנשים אחרים, הצלחת ברוב המקרים להתמודד איתי יפה מאוד ואפילו "להחזיר" לי תשובות עוקצניות ופוגעות משלך. אני מצטערת אם לפעמים (או לעיתים קרובות) גרמתי לך להרגיש שלא משנה מה תעשה, זה לא יהיה טוב מספיק. אני מצטערת מעומק הלב על זה שלא תמיד הצלחתי לסמוך עליך, אפילו פעמים שאתה לא יודע, שלא חשדת - ואני הייתי בתוך הסרטים שלי שאתה בוגד בי ושאתה לא מי שחשבתי שאתה. אני מצטערת אם גרמתי לך להרגיש פחות חכם ממני רק כי לא היו לך תשובות לשאלות שהייתי חייבת לקבל.
אני מצטערת.
אני לא שונאת אותך ולא כועסת, איך אני יכולה- כשאני כל-כך מתגעגעת?
חוסר ההתאמה האנוש ביננו לא עושה אותך בן אדם רע יותר, ובטח שלא עושה אותי בן אדם טוב יותר. אני בטוחה שהפרידה הזאת לא עשתה לך טוב כמו שהיא לא עשתה לי. אני לא יכולה להגיד שאני בטוחה שגם לך רע וגם אתה סובל כמוני, מה שאני כן בטוחה בו זה, שאם כן- זה בסדר גמור. אל תפחד מההרגשה הזאת. זה לא אומר שעשינו טעות, זה לא אומר שלא עשינו כל מה שיכלנו, זה לא עושה אותך או אותי אנשים רעים על זה שויתרנו בסופו של דבר - זה רק אומר שניקשרנו אחד לשניה כי שנינו אנשים טובים, ושנינו רצינו את הקשר הזה, ועשינו כל אחד את מה שהוא יכל כדי שהוא יעבוד. זה פשוט לא היה אמור לקרות.
אני מקווה שבקרוב המחשבה הזאת תעזור לי ותעודד אותי, ואולי סוף כל סוף אני אוכל להפסיק לבכות.
מה שבטוח, היום זה לא יקרה. >>
כאמור,
הייתה דממה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
