אזרחית טרייה

השעה כבר הרבה אחרי חצות. מאוחר.

בכלל לא שמתי לב איך הזמן זז. הדמעות שלי התייבשו בסביבות השעה 01:00 אבל העיניים שלי עדיין שורפות כאילו הרגע בכיתי.

אני מצטערת, אתה בטח חושב שאני מתנהגת בטמטום, או בילדותיות. לא התנהגות שראוייה למישהי שלפניי חודש הזדכתה על החוגר שלה בבקו"ם וחזרה לאזרחות.

אבל תגיד לי, מה אני יכולה לעשות כשאני כל-כך מפחדת? אני לא רוצה לישון, אני מפחדת לישון. חוץ מזה - אם אתה לא ישן אז למה שאני אשן? זה לא נשמע לי פייר במיוחד. אמרתי לך שאני אוהבת אותך, אתה גם יודע את זה בעצמך, עכשיו אני צריכה להוכיח לך עד כמה. חחח על מי אני עובדת, גם בלי כל הקשקוש הזה לא הייתי נרדמת. אני רוצה להתיש את עצמי, להגיע למצב שברגע שהראש שלי ייגע בכרית (אני בכלל לא בטוחה אם יש לי כרית לישון איתה הלילה) אני אירדם. אני ממש לא במצב לחשוב.

אני יכולה לזיין פה את השכל לפחות עוד שעה, למלא 100 שורות ו1200 מילים במה שאני חושבת, מרגישה, חשה וכו', ואני עדיין ארגיש חרא. ארגיש חרא כי אני שמשחקת אותה מסכנה שבוכה ודואגת לך-יושבת בבית שלי עם סוויטשרט ארוך וטרנינג מול המחשב ועושה מה בזין שלי, בזמן שאתה שוכב באיזה שיח או הולך באיזה שביל או אלוהים יודע מה אתה בכלל עושה עכשיו, ומה עשית מאז שניתקנו את השיחה היום בערב, ומה תעשה עד שאני אשמע ממך בפעם הבאה.

עבר קצת יותר מחודש, וכבר אני מרגישה שאני לא יכולה בלעדיך.

אולי זה משהו שטבוע באופי שלי, משהו שקורה לי עם כל אחד, הרי אמרתי לך שכל חבר בערך שהיה לי עד עכשיו, התפתיתי לחשוב שהוא ה-אחד ותמיד יצא שנפלתי על איזה חְמָר שההבדלים ביננו הם כמו שמיים וארץ, ולמרות הניסיון המר (אך הרב) שצברתי בקשרים חסרי עתיד שלא עבדו, לא איבדתי תקווה. אולי אם זה היה תלוי בי הייתי שמחה לאבד תקווה, להפסיק לבטוח באנשים ולהקשר אליהם אחרי יומיים-שלושה של היכרות, אבל האופי הדפוק שלי לא מאפשר לי להתנהג בקור-רוח, גם לא בהתחלה כשלא ברור בכלל מי הבן אדם שעומד מולי. קשה לי להגיד שזה לטובה כי בסופו של דבר, בין אם אני החלטתי לסיים את הקשר ובין אם הצד השני- מצאתי את עצמי בוכה במשך ימים (ובעיקר לילות).

ועכשיו, כבר קצת יותר מעכשיו, יש לי אותך. אתה מדהים. אתה כל-כך קרוב לשלמות מכמה בחינות שלפעמים אני תוהה איך נפלת דווקא עליי, וכמה טוב שמצאנו חן אחד בעיניי השניה, וכמה מאושרת הייתי בעיקר אחרי שאמרת לי שאתה אוהב אותי.

אבל ממש כרגע אני מרגישה שכל ההקשרות הזאת הייתה לרעה, אני לא רגילה להיות בתפקיד החברה של הלוחם בקרבי, אני לא רגילה לכסוס ציפורניים בדאגה לשלומו של בן זוגי בלי שום יכולת ליצור איתו קשר, אני לא רגילה לחשוב 'במקרה הכי גרוע נתראה עוד 3 שבועות, במקרה הכי טוב עוד שבוע...' ואני לא רוצה להתרגל.

נכון לעכשיו יותר מידי ברירות אין לי. לאבד אותך אני לא מסכימה. אז נותר לי לטבול בדאגה שלי. חחח לטבול עלק. לשקוע, לתת לה להטביע אותי ולשקוע בה ואולי לאט לאט לאבד את ההכרה ולרוקן את עצמי ממחשבות רעות ופסימיות, למי אכפת שאני בן אדם פסימי בדרך כלל? בשום פנים ואופן אסור לי לחשוב אפילו מחשבה פסימית אחת. מותר לבכות, מותר להיות עצובה. אבל לא יותר. כאן עוצרים.

חבר יקר שלי, הארת את חיי באור שהיה חסר בהם כבר הרבה מאוד זמן, חבל רק שאתה חוזר לכל-כך קצת זמן בסופי שבוע, וישר בורח לכל-כך הרבה זמן חזרה לצבא, זה קורע אותי מבפנים כל פעם מחדש וככל שאנחנו מתקרבים ונקשרים יותר, ככל שהתאהבתי בך ככה זה כואב יותר. וככל שהכאב בתחילת השבוע כשאתה עוזב גדול יותר, כך השמחה בסוף השבוע כשאתה חוזר היא עצומה יותר.

אני יודעת שאתה חושב עליי, אני מרגישה את זה (וחסר לך שאני טועה!), אתה בטח יודע שאתה לא יוצא לי מהראש, שאני מחזיקה לך אצבעות ומתפללת לשלומך אפילו שאני יודעת שיהיה בסדר ואולי אפילו אני אצחק על עצמי על כמה היסטרית הייתי לשווא...

אולי אם הייתי מכירה אותך קצת פחות טוב הייתי דואגת אפילו יותר, אבל אתה יודע להסתדר, אתה יודע לשמור על עצמך, אין כמוך. באמת שאין, ואני חושבת שעם המחשבה הזאת אני אפרוש למיטה, כי אני יודעת שאתה לא תכעס שאני ישנה הלילה מתחת לפוך ואתה אולי לא, מספיק לך שאני אוהבת אותך דואגת לך וחושבת עליך כל שניה, אני יודעת את זה - בגלל זה אין כמוך.

רק תעשה לי טובה, אל תכעס עליי בגלל שאני בוכה. גם אני התפלאתי על עצמי, תבין אותי מותק.

ותחזור כבר. באמת שנמאס לי לישון לבד.

אוהבת אותך.