אזרחית טרייה

ערב אחד, כשישבנו בחדר שלך ושמענו מוסיקה (רק רוק כמובן, הרוק הלא-מוכר. שלא חשבתי שעוד אנשים מכירים או שומעים) שאלת אותי אם אני מאמינה בידידוּת, ידידות אפלטונית בין גבר והאישה. מהסוג הישן.

אמרתי לך שלא, בלי לחשוב בכלל, ושלדעתי אין דבר כזה סתם ידידים. צד אחד תמיד ירצה יותר. ואז נישקתי אותך.

אני מתגעגעת אליך, מתגעגעת ללשכב איתך במיטה ולדבר, לצחוק על שטויות ולהיות ציניים כמו שרק אנחנו יודעים. אני רוצה להתנשק איתך בחושך ובבוקר להתבייש קצת להסתכל לך ישירות בעיניים - כי זה אתה. אתה ואני. תמיד היינו אפלטוניים. אף פעם לא חשבתי עליך בכיוון הזה. כשזה קרה אני כבר לא חשבתי בכלל. הייתי בקהות חושים ובעירפול-אלכוהולי מוחלט.

יכלנו להפסיק את זה באותו רגע, אתה יודע?

לא תיארתי לעצמי שרצית אותי. חחח אם היית קורא את זה עכשיו היית מתעצבן. 'איך את מגזימה' היית אומר, 'רציתי אותך... טוב שלא אמרת שהייתי מאוהב בך וזהו. כולה קצת הייתי דלוק עלייך'. איזה מצחיקול אתה.

ומה אתה נדלק עליי בכלל? היינו ישנים ביחד כשהיה לך בית ריק, היינו הולכים כל יום לסנוקר כשבמקרה הטוב הייתי לובשת את החולצה הענקית של FOX שגנבתי לך ובמקרה הפחות-טוב, את אחת מחולצות-הסמרטוטים הקרועות שלי. היינו מתכננים איך תעזוב את הבית. היינו צוחקים על אמא שלך שקראה לי "סחורה  משומשת" בלי להכיר אותי בכלל. רק כי אני לא דוסה. ורוסיה :)

היינו, והיינו, והיינו.

אתה יודע, לאחרונה למדתי באמת על הערך של חברוּת, אפשר לומר שעל בשרי. כלומר, תמיד ידעתי להעריך ולאהוב כל אחד ואחד מהחברים שלי, אבל גם ידעתי לשתות ולאבד שליטה, וכשזה קרה - ובטעות מצאתי את עצמי מתנשקת עם אחד הידידים שלי, הייתי אומרת לעצמי 'מילא. מחר זה ייפתר' וזה לא באמת נפתר. זה פשוט נגמר ברוב המקרים. מן דעיכה כזאת שהתחילה בהתרחקות ובקרירות מסויימת והסתיימה בכלום. בשקט.

בחיי שאני מתגעגעת אליך, ובחיי שאני רוצה אותך בחזרה בחיים שלי. כידיד. כחבר טוב שאפשר לצחוק איתו ולשים איתו פס על העולם. אבל אני פשוט לא מסוגלת. כי כשאני מתגעגעת אליך אני מתגעגעת לנשיקות שלנו ולידיים השריריות שלך שמחבקות אותי בפעמים הספורות שיצא לנו לישון ביחד. אני רוצה להתגעגע לידיד שלי, ואני מתגעגעת ל...? לֶמה?

אם תשאל אותי עכשיו, זה לא היה שווה את זה. עוגמת הנפש שנגרמה, לפחות לי, מכל הסיפור הזה שהתחיל בשיקול דעת קצת דפוק, בהחלטה של רגע היא לא פיירית, היא לא הוגנת והיא לא שווה שום רגע של כיף וצחוק שהיה לנו במיטה שלך.

אני לא יודעת מה רציתי ממך. אבל רציתי שאתה תרצה יותר ממה שרצית. ושתוכל להעניק לי יותר ממה שהענקת. זה לא צודק, ואין לי זכות לדרוש ממך דברים כאלה, לדרוש ממך משהו שאני לא יודעת אם אני מוכנה שאתה תדרוש ממני, אבל המוח האנושי עובד בצורה נסתרת, ודפוקה. וזה דפוק לאללה. כל העסק הזה פשוט דפוק.

זה כואב. אומנם כבר עברתי את הקטע של לקפוץ מכל צלצול או הודעה בתקווה שזה אתה, נו ו...? החיסרון שלך מורגש. לא בצורה יותר מידי דרסטית כי אתה גם ככה בצבא עכשיו, וכשאתה בצבא אנחנו בקושי מדברים בין כה וכה, אבל הפעם הידיעה שגם כשתחזור הביתה המצב יישאר כמו שהוא עכשיו- הידיעה הזאת, היא כואבת.

נו. תגיד. תגיד שהכל תלוי בי, ושמה אני רוצה בכלל, ומה אני מתבכיינת, שאתה התקשרת, ואמרת שאם אני רוצה לדבר אני תמיד מוזמנת להתקשר, שאתה רוצה את הידידות הזאת, שהריחוק והשקט באים מהצד שלי, שאולי אני יוצרת "מתח" ו"מוזר" במקום שהם בכלל לא קיימים ואולי אני עושה פיל מזבוב ואולי הידידות הזאת חזקה יותר מכל השטויות האלה וכל מה שצריך זה להגיד 'די' ולחזור לנקודה של before ואולי אני סתם דרמטית כי אני כל-כך נהנית מזה.

ואולי לא.

מה? שוב להגיד? "בחיי שאני רוצה להתקשר"? לא רוצה. לא רוצה להגיד. ולא רוצה להתקשר. תזדיין טוב?

קיבינימאט. אם מחר אני אתקשר אליך ואספר לך על איזה אחד שטחן אותי ופירק לי את הצורה, באמת לא יזיז לך? אולי אפילו תפרגן הא? אז אולי אני אעשה את זה באמת, מה דעתך?   לא יהיה לך אכפת, מה? יא חתיכת מניאק. סוטה.

חאראם. חאראם על הידידות שנהרסה, ועל הכיף שיכלנו לעשות, בעיקר עכשיו כשחזרנו לקשר אחרי 3 שנים. חאראם שכל פעם כשתחזור הביתה (ואני אדע. אל תשכח שאני עדיין ידידה של כמה מחבריך הטובים) אני אצא לרוץ ואקלל אותך ואשמע "סוף העולם" של אביב גפן בפול ווליום באמ.פי 3 ואזכר בך. אני לא אבכה. אבל יכאב לי.

וכשזה יעבור, נחזור להיות ידידים? נצליח להיות לבד באותו חדר? להסתכל אחד לשני בעיניים? לדבר סתם ככה על דברים כמו נגיד, הבחורה החדשה שהכרת או הבחור שהתחיל איתי במסיבה בלי שתיקה רועמת שתבשר שנכנסנו לשטח האסור, בלי המועקה הזאת בחזה והקנאה (שלי. כמובן) שתשרוף כל חלקה טובה במוח ותמנע לחשוב בהיגיון.

ואז, כשאני אחשוב שהתגברתי. כשכל זה יהיה כבר מאחוריי ואולי בכלל יהיה לי חבר חדש כבר (כן, עוד אחד כזה של חודשיים) אנחנו נצא כולנו, אולי לים, או לאיזה קומזיץ, ותבוא עם החברה החדשה שלך, או אפילו האקסית שלך שעברה לקטגוריית "היזיזה", ותעניק לה הרבה תשומת לב, הרבה יותר מאשר לי - אז זה יגמר סופית.

בהנחה כמובן שזה לא יגמר עד אז. שזה לא נגמר כבר.

אנחנו נדבר עוד מתישהו? זה יחזור להיות אותו דבר? זה יכול לחזור?

כאן קבורה הידידות של (השם שלך) ו(השם שלי).

 נפטרה בלילה שבין ה-5 ל-6 במאי 2007. (את הקטע של התאריך העברי אני אשאיר לכם, הדוסים)

הייתה אהובה על כולם. לעולם לא נשכח אותה.

יהי זכרה ברוך