אזרחית טרייה

זה כאילו שנאמס לי מכל השטויות, מכל הסו-קולד-ידידויות שלא באמת עובדות, אבל זה רק בכאילו.

'מה שקרה ביננו קודם היה טעות, ואם ככה נראית הידידות ביננו אז מבחינתי כל זה זאת טעות אחת גדולה, חשבתי שאתה מישהו אחר לגמרי. מסתבר שטעיתי'.

אני רוצה לכתוב עכשיו כל-כך הרבה הסברים ופרשנויות למשפט הזה ופשוט אין לי כוח. כי מאסתי. והפעם זה סופי. אני בקושי מסוגלת להקיש על האותיות הנכונות במקלדת מרוב שאני מותשת, בעיקר נפשית, מכל השטויות האלו.

אני לא רוצה לדבר על הידידות שהתחילה (התחילה זו לא מילה מדוייקת כי זה משהו שנפסק לפני 3 שנים וחזר בפתאומיות, אבל מילא) ביני ובין בחור מסויים, ואני לא רוצה לדבר על כמה אני אוהבת (אהבתי?) אותו וסומכת (סמכתי?) עליו ועל כמה כרגע הכל נראה שחור. אני לא רוצה לדוש בזה יותר, אפילו לא לרגע.

אז למה אני כותבת על זה? כי זה בראש שלי, ובעיקר - זה בלב שלי, אני פגועה, כואבת ומדממת עכשיו. אני מניחה שתוך יום-יומיים זה יעבור אבל כרגע אין לי שום דבר מלבד הכתיבה כדי לגרום לזה להרגיש פחות נורא. אני רוצה להאמין שזה לא קרה, ואם כן - זה בטח לא קרה איתי, אני רוצה להאמין שיש לי אופי כדי להתנגד לשטויות האלה ואני פשוט לא יכולה לשקר לעצמי, המראה שמוצבת ממש מולי מראה אותי בצורה הכי שקופה וברורה שיכולה להיות - פחדנית, וחלשה.

אני כל-כך רוצה לחזור אחורה, לקחת כמה ימים או אפילו כמה דקות אחורה ולשנות כל-כך הרבה דברים. אבל כרגע כל מה שיש לי זה את העכשיו, ועם זה אני צריכה להתמודד וללמוד לחיות.

אני פשוט לא רוצה  אותי יותר.