אזרחית טרייה

אם עכשיו אני אפגוש מישהו שלא ראיתי מאז שהשתחררתי, והוא ישאל אותי 'מה חדש?' אני חושבת שאני אמצא את עצמי בוהה בו בטמטום, חושבת לעצמי 'מה באמת חדש, קיבינימאט?'

ולמרות זאת, מצד שני - אם אני אשב עם עצמי במשך לא יותר מדקה אני אחשוב על מיליון דברים שהשתנו, שהתחדשו, שהפכו חיוביים. אז נכון, לא מצאתי תרופה לסרטן ולא התחלתי ללמוד משפטים, אבל ברמה האישית של ביני-ובין-עצמי דווקא הגעתי לכמה הישגים נחמדים שלא באמת האמנתי שאני אצליח להגיע אליהם.

הפסקתי לעשן. 4 חודשים לא נגעתי בסיגריות. עכשיו חזרתי, עצוב משהו, אבל לא נורא.

בעקבות העובדה שהפסקתי לעשן התחלתי לעשות כושר, זה התחיל בהליכות מהירות ועבר לריצה, בהתחלה בקטנה, ואז - מבחורה שרצה פעם אחת קילומטר וחצי בכיתה י' וכמעט התעלפה - הפכתי להיות זאת שרצה 4-5 פעמים בשבוע 4.2 קילומטר במשך כמה חודשים טובים. ובזמן ממש טוב.

וכל הנחישות וההתמדה של הספורט הייתה במטרה מסויימת. כשאני וחבר שלי (אחד מהם נו) נפרדנו באפריל, שקלתי בערך 7-8 קילו יותר ממה שאני שוקלת כרגע. עדיין לא הגעתי אל המקום שיאפשר לי לנוח על זרי הורדים, אבל לפחות אני יכולה להתגאות בעצמי ולהגיד שהצלחתי.

רישיון לאופנוע. יום אחד קמתי ופשוט החלטתי לעשות רישיון על אופנוע עד 33 כ"ס, ועשיתי.

עגיל בפיטמה :) אין צורך להוסיף.

זה היה קטע שנועד בשבילי, שאני אוכל לקרוא מידי פעם ולהגיד 'את רואה? אל תחשבי שאת כישלון מוחלט'. לא שאני חושבת כרגע, אבל אני מאוד הפכפכה ברגשותיי-כלפי-עצמי.

אני קוראת כמה חודשים אחורה, וכל חודש יש פרידה מחבר אחר, או סיפור על חבר חדש. לא זכרתי שהיו לי כל-כך הרבה. באמת שאחרי 3 פוסטים חטפתי סחרחורת. עוד לא סיימתי לקרוא כמה אני בדיכאון מזה שחבר אחד עזב, אני כבר באופוריה בגלל החבר הבא אחריו ואז תיכף גם הוא עוזב ואני כותבת כמה אני שונאת בנים ורגע לאחר מכן אני מתנחמת בזרועותיו של האקס הקודם ואז אני כבר מחליטה שאני מאוהבת באיזה ידיד מהעבר שפעם היינו רק ידידים. כל-כך לא מציאותי ומטופש. כמה דרמה ראבאק.

אני מרגישה שהשתניתי. שאני עדיין משתנה. ואת האמת, אני אפילו לא בטוחה אם זה שינוי לטובה או לרעה.

אני יודעת, או לפחות מקווה שהשתניתי לטובה מבחינת החברה שאני לחברותיי. עברו עליי תקופות קשות יותר וקשות פחות, ולעיתים קרובות לא ידעתי לעשות הפרדה ולמרות כל הרע לראות את הטוב בעובדה שחברותיי עומדות לצידי, ונטיתי להוציא עליהן את התסכולים שלי. על כך שילמתי מחיר כבד, ולמדתי המון. אני חושבת שלמדתי להעריך ולכבד את החברות שלי במידה שמגיע להן לפחות, למדתי שאני לא טובה יותר מאף אחד אחר ואני צריכה להגיד תודה על החברות המדהימות שזכיתי בהן (פלצנית, אז?) ולא לריב איתן בכל הזדמנות כשמצב הרוח שלי מתקלקל קצת.

לגבי המין השני - שאלוהים ישמור את המין השני.

קצת נמאס לי מהמין השני. אני לא מתביישת להגיד שמאז האהבה הגדולה שמצאתי כשפתחתי את הבלוג, החבר הרציני השני והאחרון שלי, לא מצאתי אף אחד שמשתווה אליו, או שבכלל מגיע לקרסוליו. יותר נכון להגיד שלא מצאתי לי בכלל מישהו שהצלחתי לאהוב, גם אם חשבתי שכן, הכל היה אשליה. אני גם לא מתביישת להגיד שאני מתגעגעת אליו, ושיש ימים שממש קשה לי בלעדיו ושאני אוכלת את עצמי על זה שעזבתי אותו (אפילו שאני מניחה שזה היה לטובה ושאם היינו חוזרים היה נמאס לי שוב - כי כזאת אני. מטומטמת).

קצת נכנסתי בזמן האחרון למעין לימבו של קשרים עם בנים, שברגע שאחד נגמר התחיל אחר וכן הלאה, מה שגרם לי לקצת בלאגן בראש, ובתוך כל זה איבדתי את עצמי. הפכתי להיות לא-אכפתית. שזה לא בהכרח רע, אבלל אני לא בטוחה שזאת האני שהייתי רוצה להיות.

אפשר להגיד שאני בקשר עם בחור עכשיו, אני אומרת "אפשר להגיד" מכמה סיבות, הראשונה היא שאם תהיה לי הזדמנות להיות עם מישהו אחר אני לא אחשוב פעמיים, השניה היא שאני חושבת שהקשר הזה יגמר תוך כמה ימים - ביוזמתי, והשלישית היא שהבחור הצליח לבאס אותי פעמיים בשלושת השבועות שאני מכירה אותו, כך שאם בהתחלה הייתי נלהבת, חשבתי עליו כל הזמן ורק תהיתי האם זה הגיוני להרגיש כל-כך הרבה לבן אדם ושיהיה ביננו חיבור כל-כך מטורף בצורה כל-כך לא הגיונית - אז עכשיו אני חושבת על האם לדפוק לו ברז היום (הוא חוזר מהצבא) ובמקום לפגוש אותו להגיד 'נרדמתי' שיידע על בשרו איך זה מרגיש.

נכון, אהבה מטורפת כבר לא תצמח מזה.

אני חושבת שזה הרגע בחיים שלי שאני צריכה להיות לבד. אם עד לפני כמה זמן חשבתי שנמאס לי מסטוצים ושטויות ושאני צריכה משהו רציני, אני חוזרת בי. אני לא צריכה כלום מכלום. אני בכלל לא יודעת איך זה להיות לבד. תמיד יש איזה חבר לשעבר או ידיד שהוא גם יזיז ברקע, שממלאים את הלילות בהם אני מרגישה פתאום קצת יותר מידי בודדה.

לפניי חודש יצאתי מקשר מטופש של חודש, קשר שבתחילתו הייתי הרבה יותר מנלהבת, כאבה לי הבטן ולא יכלתי להירדם בלילה לפניי שהבחור חזר מהצבא, והכל מהתרגשות. בהמשך גיליתי שהוא ילד קטן וטיפש, כמעט כמוני, וששניים כמוני לא יסתדרו לעולם. אני חושבת שאחרי הקשר ההוא איבדתי את הרצון לחפש בן זוג.

אני כבר לא זוכרת איך מרגישים באהבה אמיתית. אפילו את ההתרגשות של ההתחלה של אהבה אמיתית, כשעוד לא יודעים שתהיה אהבה ופשוט כיף ביחד. כשלא צריך לשחק משחקים ולהיות כן-אכפתי-מידי או לא-אכפתי-בכלל רק כי מפחדים להפגע, ואיך זה לא לשמור את הלב מאחורי עשרות קירות מבטון כדי שאף אחד בטעות לא יכנס או יתקרב יותר מידי, איך זה להסתכל לבן אדם בעיניים ולהגיד לו "טוב לי איתך" בשיא הפשטות, איך זה לשלוח אס.אם.אס סתם כדי להגיד שמתגעגעים. לא זוכרת איך זה כשהכל תאכלס.

מה שמצחיק הוא שיש לי הרבה תאכלסים, והרבה כנות, והרבה 'התגעגעתי אליך' ו'בוא ניפגש', רק שהכל זה עם האקסים ולא עם הנוכחי של אותו זמן. אולי אני צריכה להעביר בן אדם קודם להגדרה של אקס ואז לנסות לבנות איתו מערכת יחסים?

הכל בפוסט הזה נאמר בהומור ובטון משועשע, כי אני לא ממורמרת, או כועסת. לפעמים כן, אבל היום לא. אני רק חושבת שאני בן אדם שונה עכשיו, ושזה יבוא לידי ביטוי בעיקר בלהיות חסרת-אכפתיות ורגישות כלפי בחורים, אבל גם לא אכפת לי כל-כך, כי הרבה מהם היו חסרי-אכפתיות ורגישות כלפיי וגרמו לי לבכות כל-כך הרבה פעמים למשך כל-כך הרבה זמן, ולא זכור לי שמישהו מהם בא וביקש ממני סליחה. חוץ מזה אני יודעת שהכל יתנקם בי בסופו של דבר, אבל זה לא משנה. אני מרגישה שלא אכפת לי מזה, מכל העסק הזה של יחסים בינו לבינה בכלל. מה שיהיה יהיה. ואם יבוא לי משהו אחר אני אעשה מה שיבוא לי באותו רגע.

איכשהו אני יודעת שאת האהבה הגדולה של החיים שלי אני לא אמצא בתקופה הקרובה.

אולי בגלל זה כל-כך לא אכפת לי.

בברכת,

אני כבר 8 חודשים משוחררת ועוד לא מצאתי את מקומי.

זה הופך להיות מלחיץ

בוקר טוב.