יש דברים שלא משתנים, כמו זמני יציאת קו 561 מהתחנה המרכזית בכפר סבא. את יכולה לרדת בכל מקום לאורך הרחוב הראשי, האוטובוס הבא הבייתה עוצר לאורך כל התחנות בו, ובכל זאת את מחכה כמעט לסופו. התחנה המוכרת, ריח המאפייה וחנויות הנעליים; מביטה בשעון, עוד עשרים דקות יצא עוד אחד... ועבדת כל כך קשה בחודשים האחרונים. כשהקיץ התחיל ונגמר בלי שרכשת לעצמך ולו פריט אופנה אחד, את מבינה שמה שעברת אכן נחשב לטראומה.
פעם אהבת את הקיץ; את הבגדים המינימלים, השחייה הלילית במי הים התיכון, הברק של העור שלך לאחר יום שמשי במיוחד. הקיץ הזה... הקיץ הזה נעל אותך בחוץ, ונותרת קפואה מבפנים, רק עם 80% לחות. הקיץ הזה לא היה גיחות לים המלח ואוהלים בכינרת, הוא לא היה לצאת ממועדון לאור הבוקר, הוא לא היה קפה קר בשבתות עם החברה הכי טובה (?) שלך. הקיץ הזה, הוא סתם קיץ. והנה, עוד רגע, עוד יממה אחת - ונגמר. את מקבלת אלייך את ספטמבר בזרועות פתוחות, כמעט באהבה (אם היית מסוגלת לחוש בה). את מתגעגעת לצעיפים ולכובעים ולמגפיים, לשכבות הביגוד, לתנור שמאיר את כל הבית בלילה. את מתגעגעת לשמיכת הפוך, למגבי המכונית בזמן סערה, לרוח שפורעת לך את השיער, לגשם שהורס לך את האיפור. לפעמים את אפילו מתגעגעת לבקרים הקפואים ולקללות שעוברות לך בראש בזמן הניסיונות לצאת מהמיטה.
את מתגעגעת ליציבות.
למי שהיית לפני כניסת האביב, לעננים שהסתירו את מי שאת באמת, לאפרוריות שעמעמה את כל מה שעלול היה להשתבש. הקיץ הזה, הוא אגרסיבי מידי, הוא אלים איתך. הוא התפרץ לך לחיים באכזריות שלא תתואר וקרע מעלייך את כל השכבות... כמה שכבות יותר מידי. הוא הפשיר את כל מנגנוני ההגנה, התיך את הגדרות שהפרידו בינך לבין עצמך, המיס את הצבע מהקנבס שלך, מטשטש לחלוטין את האופק שציירת. בקיץ הזה אין מה לאהוב. הוא לא יודע אהבה. הקיץ הזה שבר לך את הלב, בעט לך בצלעות, הפיל אותך במורד כל המדרגות והותיר אותך חלשה מכדי לטפסן בחזרה.
הותיר אותך בלי רצון לטפס בחזרה.
ומחר? מחר הוא נגמר, וקנית לעצמך שני זוגות נעליים בסוף עונה.
את עולה לאוטובוס עשרים דקות באיחור, נושמת לרווחה עם חיוך קטן של ניצחון. סוף עונה.
1-0 לך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Penny For Your Thoughts