הבוקר הזה הוא ללא ספק אחד הקשים יותר, חשבה לעצמה עת ניסתה למקד מבט לעבר הגבר ששכב מולה. הוא נאה בדיוק במידה הנכונה, כך היא תמיד טוענת בינה לבין עצמה; לא עדין מידי, מחוספס במידה הנכונה, ועם זאת יש משהו נערי בעיניים האלה... כאילו לא יתבגר לעולם. היא אוהבת להרגיש את כובדו על המזרן, כאילו ניצח אותו בכוחו העצום, אפילו שהוא בכלל ישן שינה עמוקה, חצי על גבו וחצי על צדו, ידיו פרוסות לכל עבר. היא מחייכת לעצמה בשובבות, תופסת אותן ומתקפלת בטבעיות המוכרת לתוך החיבוק שלו.
"בוקר טוב!"
הכי היא אוהבת, שהוא מתעורר עם חיוך. עוד לא היה בוקר אחד בו התעוררו יחדיו ופיו לא נמתח לחיוך עוד לפני שפקח לחלוטין את עיניו. די היה לו לחוש בקרבתה כדי להתרצות תוך כדי שינה, והטון השובב על הבוקר היה ממיס אותו לחלוטין. הוא חיבק אותה, הפעם באמת, התהפך והצמיד אותה בחזרה למזרן, נושק לצווארה. לאחר מכן נשכב על צדו, עטף אותה בין זרועותיו החזקות, שלא תוכל לזוז, שתתן לו עוד כמה דקות, ונרדם. זה חלק מהטקס, גברים לא יכולים פשוט להתעורר - זה תמיד מגיע בשלבים.
הלילה הארוך שעבר עליה אתמול הותיר את סימניו, והיא יכלה בקלות להתנחם בזרועותיו של אהובה, לפצות על הכאב והשפל שחוותה אמש. רגע לפני שעמדה לוותר לעצמה הצליחה להשתחרר מאחיזתו, מתחה רגל ועוד רגל מעליו, הדביקה לו נשיקה איפשהו בין הלחי לשפתיים ויצאה מהחדר. עד שהתעורר כבר חיכו לו למטה קפה ועיתון ופרוסת לחם קלוי עם קוטג' ועגבניה, והיא כבר הייתה לבושה ועטופה להתמודדות עם מזג האוויר שהביא עמו דצמבר. הוא עצר לרגע, מביט בה בריכוז, ואז המשיך במורד המדרגות.
"יפיפיה," אמר.
"אני משתדלת."
נשיקת פרידה חטופה והיא כבר ברכב, הגשם מטשטש את שדה הראייה, טורי איימוס מטשטשת את חוש השמיעה ונוגה מטשטשת את הלילה שעבר. היא פותחת חלון רק במקצת, לוגמת מהקפה שלקחה עמה לנסיעה, מדליקה ווינסטון לייט וסופגת בהנאה את הבוקר. יום חדש בחייה, וכמו תמיד, גם הוא, יהיה מלא הרפתקאות, חשבה לעצמה.
מעכשיו הכל יהיה מלא הרפתקאות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Penny For Your Thoughts