שבוע. עוד שבוע בדיוק. יום-הולדת. כמה שאני אוהבת, ימי-הולדת. לא יום ההולדת שלי. לא. אני, אני בחורה של קיץ. של שמש, של ביגוד מינימלי, של מצעדי גאווה, של הים התיכון באמצע הלילה, באמצע אוגוסט. אולי בגלל זה סבלתי כל-כך בינואר ההוא, הקודם. זה שחוגגים לו היום יום-הולדת. גרתי לבד, היו לי חברים נהדרים, עבודה מעניינת, והייתי מאוהבת. עוד לא הודיתי בזה לגמרי, ביני לבין עצמי - אבל כולם כבר ידעו, שהייתי מאוהבת. נדמה לי שאפילו הוא. הוא תמיד ידע עליי דברים הרבה לפני שאמרתי לו, לפני שבכלל עיכלתי אותם בעצמי. זה היה עולה לי על העצבים, השקיפות הזאת של העור שלי, מולו, כאילו כל מה שצריך הוא רק להסתכל עליי באור הנכון כדי להבין מה הולך בפנים. לרגע הוא גרם לי לחשוב שזה כמעט אפשרי - להבין. מה הולך בתוכי. לרגע הוא גרם לי לחשוב שזה כמעט אפשרי לעבור את מחסום החודשיים, זה שהחזקתי יפה כל-כך בחמש השנים האחרונות של מערכות היחסים שלי. לרגע הוא גרם לי לחשוב שזה כמעט אפשרי להיות מאוהבת. שזה כמעט אפשרי להיות מאושרת. לרגע אחד.
הרגע הזה חלף כל-כך מהר. ואני בכלל לא זוכרת, איך זה קרה. אני יודעת איך, אבל לא זוכרת. סיפרו לי במדויק, כשהכל נגמר. זה מצחיק, כי אצלי בראש היה סיפור אחר לגמרי. אז השלימו לי פערים, שינו לי קצת את התמונה - הוא, הן, כל מי שהיה שם בזמן שהתודעה שלי התמלאה בחורים שחורים, עד שנמחקה לגמרי. עד שהתעוררתי בבת-ים, בבית חולים אברבנל, בבוקר יום שני ה31 לינואר, 2012, וחשבתי - איך יכול להיות שהיום רק ה25 לחודש, וכבר נגמרו לי חמישה ימים?
בימי הולדת תמיד חוזרים אחורה. בוחנים. סוטרים לעצמנו מנטאלית. לומדים מטעויות. אני? אני פשוט חוזרת עליהן. לא בתאריכים מדויקים, אבל חוזרת. אם נתרכז בתאריכים מדויקים, או לפחות במספרים מדויקים - אני, אפשר לומר, בחורה של חודשיים. חודשיים זה פרק הזמן של מערכת יחסים, חודשיים זה כמה זמן מחזיקות לי נעליים חדשות, חודשיים עד שאני מתאהבת, חודשיים עד שאני מתאכזבת, חודשיים עד שהתרופות מפסיקות להשפיע עליי, חודשיים עד שהן מתחילות להשפיע עליי בכלל, חודשיים עד שהמנהלת שלי בעבודה הופכת לכלבה, עוד חודשיים עד שאני הופכת לכלבה בחזרה, חודשיים עד שאני מתחילה טיפול פסיכולוגי, חודשיים עד שאני מחליטה לקחת שלוש קופסאות של כדורי הרגעה פסיכיאטרים, ללכת לישון, ולא להתעורר.
לא בהכרח בסדר הזה.
הפעם שברתי את מחסום החודשיים. אני בשישה חודשים. שישה חודשים של בתי חולים, של חדרי מיון, של בדיקות דם / שתן / נשיפה / C.T. / עיניים / גסטרוסקופיה / אולטראסאונד, של ארבע אבחנות שונות, של אלפי שקלים פחות בחשבון הבנק שלי, של מיגרנות, של עשרה קילוגרמים פחות, של שמונים שמלות שונות שאני כבר לא יכולה ללבוש, של אלף דברים שאני כבר לא יכולה לאכול, של בחילות, של הקאות, של סחרחורות, של כאבי תופת בצד שמאל של הבטן, של נשירת שיער, של הפסקה מעישון, של חזרה לעישון, של חיסורים מהעבודה, של ימי לימודים שאצטרך להשלים, של חוסר יכולת לסבול איזושהי אינטרקציה אנושית בלי לפוצץ אותה, של ביורוקרטיה רפואית שכבר אין לי את הכוחות להיאבק בה. שישה חודשים. ובדיוק כשהתרופות התחילו להשפיע, מתחשק לי למות שוב. רק כדי שלא יכאב לי יותר.
לא בהכרח בסדר הזה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Penny For Your Thoughts