אני חושבת שעשיתי טעות. שאני לא יכולה באמת להיות שלך. אני חושבת שהייתי פזיזה מידי, ונתתי את עצמי בקלות מידי. לא כי לא מגיע לך, פשוט כי אני לא יכולה. ואני חושבת שסיפרתי לך על ינואר, פשוט כי רציתי שמישהו ידע, ויקבל את זה. ואני גם חושבת שאם הייתי זוכרת מה סיפרתי, הייתי מגלה שאתה יודע אולי עשירית מהסיפור. אני חושבת שאני מורכבת מידי, לא כי אני כזאת עמוקה או מיוחדת, פשוט כי הכל אצלי מתנגש אחד עם השני, וכי אין לי יכולת התמודדות בסיסית עם החיים, ואז, כל פעם שמשהו משתבש, אני פשוט קמה והולכת. וחוזרת. והולכת. וחוזר חלילה. עד שאין יותר לאן לחזור.
אני רוצה שתספר לי, את כל מה שסיפרתי, אבל בלי שאצטרך לשמוע את זה. הייתי צריכה כמה צ'ייסרים יותר מידי כדי להוציא את זה ממני, ואני חושבת שזו הייתה טעות. אני יודעת שאמרת שחלקנו רגע יפה, אבל לי זה מרגיש כמו רגע מביך, קשה, בעייתי. כי אני כזאת. מביכה, קשה, בעייתית. אני מחמירה עם עצמי מתוך ניסיון קודם, ולא כחלק מההפרעה הכללית שנקראת פני. ואני בכלל לא יודעת למה אני כותבת את זה. פשוט רציתי שתדע, מה עובר לי בראש עכשיו... כש, כמה מפתיע, אני עדיין לא מצליחה להירדם.
לפני יומיים פתחתי את המיני-לפטופ שלי, בו לא השתמשתי מאז אותו ינואר. השאלתי אותו לאחותי, ודחקתי אותו לפינה. על הדסקטופ ראיתי קובץ Word - "מילים". אני לא זוכרת למה קראתי לזה ככה. הייתי חצי מסטולה באותו זמן. אני רק זוכרת שזה המכתב ששלחתי לדולב מבית החולים, יום אחרי שהוא ביקר אותי שם. פתחתי אותו לרגע ואז הבנתי שזה רעיון רע. אז סגרתי את הלפטופ ונתתי אותו שוב לאחותי.
הייתי רוצה שתכתוב לי גם. שתכתוב לי מה סיפרתי לך.
כי כשאתה אומר "הכל", זה נורא, נורא מפחיד.
פני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Penny For Your Thoughts