בתחילת 2012 איבדתי את המוסר שלי. זה היה כאילו הגבולות עברו את הטשטוש הרגיל שלהם ופשוט נמחקו לחלוטין. לא היה מבחינתי מותר או אסור, הכל הוא בר-מעשה ובזה זה בעצם נגמר. קודם היה את יואב. בן 37, נשוי פלוס שניים. לא היה לי אכפת. אם זו לא הייתי אני, זו הייתה מישהי אחרת. ואז, לראשונה מזה יותר מידי זמן, הרגשתי משהו בעוצמה שכבר שכחתי שקיימת. וסיימתי. ועכשיו, כמו תמיד, ההיסטוריה חוזרת על עצמה, אחד לאחד. בן 37, נשוי פלוס שתיים. איתו היה לי יותר קרוב. יותר נעים. פחות קשוח ומחמיר, אולי... אני לא ממש יודעת להסביר. עד שיום אחד אמרתי לו שאני אוהבת... במייל שיכור באמצע הלילה - כי הרי אי אפשר לשלוח SMS, אשתו עלולה לראות - ולהתקשר בטח לא בא בחשבון. הוא נהנה מכל רגע של תשומת הלב, שנמשכה בדיוק יומיים. לא הצלחתי להרגיש כלום חוץ מהאהבה הזאת, החונקת, למישהו שלא שלי - שלא יהיה שלי - שאני לא רוצה, בכלל, שיהיה שלי אי-פעם. אז למה הוא חסר לי כל-כך?
הפסקתי באמצע. ברחתי. הסתגרתי. אחרי חצי שעה הכל כבר היה כרגיל. שמתי עליו את הראש במונית ואכלנו ביחד ארוחת צהריים. למחרת לא דיברנו. לא מילה. בדרך כלל אני יוזמת בוקר-טוב, הפעם שתקתי. וגם הוא. עד הלילה. מייל אחד... לא עונה. עוד אחד. לא עונה. אני כבר דואגת - "לפחות תאשר שאתה בחיים?" - "אני בחיים". שיט.
"יום ראשון היה מוזר לי והאמת שלא בא לי בטוב. והיום יש לי מלא עבודה אז לא נראה לי שניפגש".
תכננו את יום החופש הזה ביחד כבר לפני חודש. תודה על העדכון, asshole.
לא רוצה יותר. לא יכולה יותר. לא אמורה יותר. ומה כל-כך גרוע, באנשים בגיל שלי? ולמה אני לא יכולה להרגיש לאף אחד, שיכול להיות לגמרי שלי? ולמה אני מפחדת כל-כך, שמישהו יהיה שלי? ומה כבר יכול לקרות? (ינואר 2012). אה.
שיט.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Penny For Your Thoughts