Slots

שעת בוקר לא הגיונית. בימים אחרים כבר הייתי יושבת במשרד עם כוס תה, עם שני לפטופים ודסקטופ לצדי, עוברת על מיילים ושומעת מוזיקה. אבל זה לא יום רגיל. לא. שבת, מי ערני בשבת בשבע בבוקר? ומעבר לכך, אני ערה מארבע וחצי, ואני אפילו לא בטוחה אם זה ארבע וחצי בבוקר או ארבע וחצי בלילה. הלכתי לישון מתישהו בשעות הערב, כיוונתי שעון מעורר לשעה שמונה וחצי, שמונה שלושים ושתיים ושמונה שלושים וארבע, כדי שבטוח אתעורר - ולא. לא התעוררתי. מאוחר יותר במהלך הלילה הגיעה היקיצה הטבעית, אבל עדיין הייתי גמורה מעייפות. בדקתי את השעון ונבהלתי - שוב זה קרה. קבעתי עם מישהו, נרדמתי, לא התעוררתי. אולי זה לא מיועד לקרות. אולי אני לא אמורה לצאת לדייטים. למען האמת, זו הנחה הגיונית לחלוטין, מעולם לא הייתי בחורה של דייטים ואני חווה זאת בחוזקה בחודשים האחרונים. או אולי בשנה האחרונה? כן. אפשר לומר שמאז שדולב ואני נפרדנו (או לחלופין - הוא השאיר אותי בבית חולים לחולי נפש והתנתק מעצם קיומי), חוויית הדייטים הפכה לחלק קבוע משגרת חיי. אני חייבת לציין שאני אוהבת את כל תשומת הלב, וגם אין כל רע בלשבת לשתות משהו כשמשלמים עלייך בסוף הערב, אבל כל השאר? כל השאר זו תקלה. ולצערי, לא תקלה מהסוג שאני יודעת, או אוהבת (או אפילו רוצה?) לפתור.

האמת היא שנחמד לי, בשגרה שלי, אז למה לרוץ לשנות אותה עם בן-אדם אחר? יש רגעים בלתי נסבלים ויש רגעים של אופוריה. יש אנשים בלתי נסבלים ויש אהבה. יש חברויות ואחות קטנה וחדר בקומה שישית על הגג. אין כסף, אבל יש מעט קניות, אין לימודים אבל יש קורס איפור שעושה לי שמח, יש בעיות בעבודה, אבל יש תלוש משכורת בסוף כל חודש. ויש אותי. ונראה לי שאני אוהבת אותי, ככה, גם כשאני בלתי נסבלת בעצמי. ובעצם, יש לי גם מי שאוהב אותי, אז מה אני צריכה דייטים? מה אני צריכה שתיקה מביכה, כשלא יודעים על מה לדבר? ולמה אני צריכה לשבת שעתיים תמימות עם אדם שברור לי שאין לי שום עתיד איתו, רק כדי לצאת בידי חובה? זה מפרך, זה משעמם וזה מבזבז לי את הזמן. ויש לי אהבה. היא פשוט לא קונבנציונאלית מספיק, כדי שאתן לעצמי לשקוע בה. אם להיות מדויקת - כדי שאתן לעצמי לשקוע בה שוב. כי שקעתי בה, ממש לא מזמן, עד שהוא הלך. וגם אם הוא חזר, וגם אם הוא אוהב, אני לא יכולה לשקוע בה שוב. אני לא יכולה להיות שלו, כי הוא לא יכול להיות שלי. אז אני יוצאת לדייטים, כדי שיהיה לי מישהו להתעורר איתו בבוקר, או לחזור אליו בערב, או שפשוט יהיה שם - שלי. ואולי, אם כי אני סקפטית מאוד לגבי זה, גם אני אהיה שלו. שלה?

נדמה ששכחתי לרגע שאני נמשכת לנשים. ואיך זה ייתכן? הרי זה היה כל החיים שלי פעם. איגי והאגודה, לסביות והקהילה, בית-דרור ושאר בתים זמניים שהיו שם - רק על העובדה שהייתי לסבית. אחרת, עוד הייתי נשארת לגור בבית, לא? עוד הייתי מסיימת תיכון ועושה צבא ונמצאת במקום הרבה יותר טוב מעכשיו. פעם אולי הייתי מאמינה לזה, עכשיו זה כבר שטויות מבחינתי. הרי לא הייתי נשארת בבית בלאו הכי, ולא הייתי עושה צבא כי לא הייתי מסוגלת להתמודד, ולא הייתי מגיעה לשום מקום טוב יותר מאיפה שאני עכשיו. אז זה לא משנה, זה שאני לסבית. או שהייתי, לסבית. זה רק משנה שיהיה לי מי שיהיה שלי, ואני אהיה שלו, ואם זו תהיה בחורה - זה גם בסדר. חיים נורמטיבים מעולם לא היו בתכנון שלי בכל מקרה.

שעת בוקר לא הגיונית. קוראת שני פרקים בספר, צופה בפרק בסדרה, קמה על הרגליים, מסדרת קצת את החדר, יורדת למטה, מבררת שהדלת נעולה, חוזרת למעלה, כותבת מייל, עוד פרק בסדרה, עוד שני פרקים בספר - אני לא מצליחה להתרכז. כל דבר מסיח את דעתי. הריח של השמיכה, השיער שנופל לי על העורף, היובש בפה, הקור. ממתינה שכולם יתעוררו, ואז אעשה סבב בדיקות, עם מי אבלה את היום הזה, כי אם אמשיך לבלות אותו עם עצמי, אני באמת ארד מהפסים.

נו, תתעוררו כבר.