לא בטוחה מה הגיע קודם, הן, או הטירוף. נדמה שחוסר יציבות תמיד היה מנת חלקי, וחוסר ההתאמה לסביבה זכור לי עוד מימיי כפעוטה. אז מתי העניינים הידרדרו באמת? אני מנסה לשער בעודי בוהה בפינת החדר המשותף במחלקה ה' בבית החולים שלוותה. שלוש מנורות פלורסנט, גלאי עשן, מזגן ופתח אוורור. אני משאירה את המבט למעלה, בתקרה. לא בטוחה למה. אולי פשוט כואב לי להסתכל מסביב.
מאניה.
נקודה קיצון במצב-רוח המסווגת כהפרעת מצב-רוח ומאופיינת בתחושת התעלות, תחושת כל-יכולות ופעלתנות יתר. המאניה היא למעשה ההיפך מדיכאון ולרוב היא שלב המחלת המאניה-דיפרסיה (המחלה הבי-פולארית). מצבים מאניים מאופיינים במצב-רוח מרומם, אופטימיות, לעתים אופוריה, עצבנות, רמות אנרגיה גבוהות, חוסר שינה, חשיבה ודיבור מהירים (לוגומניה), ולא ברורים, כך שלעתים משמיט האדם מדיבורו משפטים או חלקי משפטים, דבר המקשה על הבנתו. הוא עשוי להיראות רציונאלי ברגע אחד וחסר כל שליטה ברגע שלאחר מכן.
- ויקיפדיה.
ד"ר יפעת, סגנית יושב ראש המחלקה, חושבת שאין לי רגעים מאניים. לכו תסבירו לה שאלו פשוט לא הרגעים בהם אני מגיעה לחדר מיון. זה לא באמת משנה, זו רק עוד הגדרה. מי שאמר שלדעת מה הבעיה הוא חצי דרך לפתרון כנראה לא פגש חוסר איזון כימי אמיתי מימיו.
דיפרסיה.
מצב הדיכאון (דפרסיה) הקליני מאופיין בירידה קיצונית של מצב הרוח, המלווה בתחושת אין-אונים והיעדר תקווה עד ייאוש מוחלט. יש נטייה לצמצם באופן הדרגתי את הטריטוריה שבה מתנהלים החיים ולהתנתק מהסביבה, לעתים עד כדי חוסר רצון של החולה לקום ממיטתו. הירידה בפעילות מלווה על פי רוב בשינה מרובה, בחלק מהמקרים גם על פני רוב שעות היממה, שנועדה גם כדי להימלט מלפיתת הצבת של חוויית העקה (stress). מתקיימים להלכה ולמעשה ביטויים של נטיות אובדניות. החולה נוטה להזניח את ניקיון גופו וסביבתו ולהימנע מהחלפת בגדים. הדיכאון המתחלף בהתקף מאני - דיכאון דו-קוטבי - מאופיין בתסמינים הכלליים של דיכאון קליני.
- ויקיפדיה.
300 מ"ג וולבוטרין, 40 מ"ג רסיטל, 81 מ"ג קונצרטה, 20 מ"ג בונדורמין, 10 מ"ג לוריבן.
"יותר מידי תרופות," היא אומרת. "יותר מידי כימיקלים."
... היא צודקת.
וגם - "זה לא שפני לא רוצה לחיות," היא מסבירה לאמי כאילו אני לא בחדר. "זה שלעתים היא נתקפת כאב כל-כך חזק שהיא פשוט לא יודעת איך להתמודד איתו, ואז היא בולעת כדורים."
אני שונאת להסכים איתה... אבל נדמה שזה כל מה שאני עושה מאז שחזרתי הבייתה. יושבת ומחכה להתקף הבא. לרגע הבא שבו לא אדע איך להתמודד עם הכאב. ואז מה אני אמורה לעשות? אני פותחת את החלון, מפעילה מזגן, נושמת עמוק. מה אני אמורה לעשות? אמא ואבא משתדלים כל-כך שאהיה בסדר. זה מצחיק אותי, שלפני עשר שנים הם לא היו שם, הם לא ידעו בכלל... כשהעובדת הסוציאלית של נוער על"ם בכפר-סבא הרימה טלפון לפסיכיאטר הישן שלי, כי לא היה לי כסף לפגישה איתו, והוא שלח לה מרשם עבורי. כשהיינו נפגשות כל יום, פשוט כי לא היה לי אף מקום משלי להתגורר בו. אבל עכשיו הם יודעים. עכשיו הם שם. אז מה זה משנה? למה להסתכל על העבר, סנד?
כי הוא לא מפסיק להסתכל עליי
בשנייה שאני עוצמת את העיניים.
לפעמים אני כבר לא זוכרת מה אמיתי ומה המצאתי כדי להסתתר ממה שהיה פעם אמיתי.
זה לא משנה, אני מושכת בכתפיים ביני לבין עצמי.
אלה רק הגדרות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Penny For Your Thoughts