כמה קשה זה כבר יכול להיות? רק היום שלושה אנשים שונים הציעו להיות לי אוזן קשבת, תוך הבהרה כמה אני חשובה לכל אחד מהם, בנפרד. ואני מנסה. לדבר. אבל אני לא זוכרת את רוב המילים.
"ההפרעה בזיכרון כוללת שכחה של אירועים בפרק זמן קצר לפני הטיפול עצמו ושכחה של הטיפול עצמו אך לעתים תהיה פגיעה כללית יותר."
אני מנסה לשלוף אותן מהמאגרים, אבל נדמה כי אלו התרוקנו סופית לפני כשלושה שבועות. או אולי ארבעה?
... אני לא זוכרת.
"אין עדויות המדברות על פגיעה מוחית בעקבות הטיפול, ואין מדובר באובדן זיכרונות אוטוביוגרפיים מוקדמים, אלא רק כאלה הקרובים לזמן הטיפול עצמו. מחקרים שנעשו בנושא הראו כי כמעט כל החולים חוזרים למצב הבסיסי מבחינה זו לאחר חצי שנה מסיום הטיפול, כלומר, ברוב המוחלט לא תהיה פגיעה ארוכת טווח בזיכרון או ביכולות קוגניטיביות אחרות."
אני נושמת עמוק אבל האויר לא מגיע לריאות. ככה זה בזמן האחרון. כאילו שכחתי גם איך לנשום. אז אני יושבת שם, מולם, ומקשיבה... מקשיבה לו מדבר על כמה חשוב לו שאדבר אני. הוא מדבר כל-כך הרבה שזה כבר נהיה לא אמין, אבל ניחא. בלאו הכי אין לי מה לומר. כלומר, יש, אבל אני לא זוכרת. בדיוק כמו שאני לא זוכרת את מרבית האירועים מחצי השנה האחרונה. בדיוק כמו שאני לא זוכרת את הפגישה שקדמה לזו, או מה סוכם בה. או את הזמן שהייתי בבית-החולים והם התקשרו. נשמע לי מאוד הגיוני ואמין - שלא עניתי - אני פשוט לא זוכרת שזה קרה.
ומה ההבדל, אני תוהה לעצמי, בין לא לזכור, לבין לשכוח? אולי כששוכחים מאבדים הכל טוטאלית... כשלא זוכרים יש עוד תקווה שמשהו יחזור. חצי שנה... זה לא הרבה זמן, נכון? עם כל מה שעברתי עד עכשיו, קטן עליי חצי שנה. אני מנסה לשכנע את עצמי. באופן די כושל, יש לציין. האמת היא, שחצי שנה מרגיש לי ארוך יותר מאי-פעם. אולי כי זה בערך הטווח ששכחתי, אז פתאום אין לי ברירה אלא להבין כמה הוא משמעותי. כשלא זוכרים מה קרה, חצי שנה זה המון, המון זמן... ועכשיו לחכות עוד חצי שנה, כדי שהכל יחזור? ומה יהיה בזמן אותה חצי שנה, בה אני אמורה, כביכול, לחכות? מה יהיה עם הזכרונות שאני אמורה ליצור במהלכה? הם יישמרו? כי בינתיים הם לא. בינתיים אני רק רושמת הכל בפתקים וירטואלית בסלולרי ומנסה לנשום ללא הצלחה.
הלוואי שיכולתי פשוט לומר להם. או לפחות לו. פשוט להסביר לו שזה גדול עליי, כל מה שהולך שם כרגע, ושאני לא יכולה להיות יותר פני שמחזיקה את המשמרת, כמו שהוא ניסח את זה. אני מעדיפה להיות פני שחיה על ביטוח לאומי - כי אחרי שחוזרים לגור אצל אמא, 1000 ש"ח בחודש זה די והותר. אני לא צריכה יותר מזה. כלומר, אני כן, אבל אני מוכנה לוותר על מוצרי צריכה בסיסיים אם זה אומר לנוח מכל הביורוקרטיה שמגיעה יחד איתם. לא שברור מה אעשה עם עצמי אז... הרי באשפוז השתגעתי יותר מכל המנוחה הזאת. ארוחת בוקר, ריפוי בעיסוק, שינה, ארוחת צהריים, סיגריה, שינה, ארוחת ערב, סיגריה, שינה... בין לבין מחשמלים אותך ומחלקים לך כדורים, ואם את רוצה לצאת החוצה אחד ההורים חייב לבוא לקחת אותך, כי את מהווה סיכון לעצמך, הרי, וזה לא בטוח, לתת לך להסתובב כך לבד במדשאות של שלוותה, שלא תתאבדי בטעות עם מנת יתר של דשא ושמש. ואויר. אלוהים, איך אני מתגעגעת לאויר.
ואז את יוצאת החוצה... ויש אויר, אבל את לא מצליחה לנשום אותו.. ופתאום העולם האמיתי מכה לך בפרצוף ואת יושבת במשרד שוב וכולם חושבים שרק הייתה לך דלקת ריאות ושהכל בסדר ושאת יכולה להציל את המקום מלקרוס, כי זו בעצם הגדרת התפקיד שלך, אבל לכי תסבירי להם שאת לא מצליחה להציל את עצמך מלקרוס... ואת מנסה. ואני מנסה להסביר להם. אבל אין לי מילים.
שכחתי את כולן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Penny For Your Thoughts