Slots

מרגיש לי כאילו הדם לא מגיע לי עד לקצות האצבעות; כאילו כפות הידיים והרגליים שלי מתרוקנות לאט-לאט, מאבדות תחושה עם כל יום שעובר; כאילו הלב שלי ויתר על להגיע לכל חלקי הגוף. כאילו הלב שלי ויתר. בדרך חזרה האייפון שלי בחר באקראיות את Never is a Promise של פיונה אפל. יש עליו 2175 שירים וזה מה שהתנגן בעודי עוזבת את הרחוב שלו בפעם האחרונה. אני חצי מחייכת, נזכרת בילדה בת ה16 ששמעה אותו בפעם הראשונה - 12 שנים וכלום לא השתנה. החצי השני נאבק שלא לדמוע - אני לא רוצה להרוס את האיפור, בכל זאת יוצאת עוד מעט. אני מקשיבה לפיונה בכבדות ראש נוסטלגית, גומעת כל מילה שלה ונמנעת מלמרוח את האייליינר בכל הכוח. אני לא מוכנה לבכות יותר, לא אחרי השבוע הזה. לא אחרי השנה הזאת. לא אחרי 28 השנים האחרונות. פשוט לא.

ובכל מקרה, זה היה צפוי. זו בכל זאת אני.

הבטחתי שלא לשבור לו את הלב.

אבל הוא לא הבטיח כלום.