Slots

לפני כמה ימים שוחחתי עם דרור ואמרתי לו שלעבוד במשרה מלאה זו הדיאטה הכי טובה מבחינתי. אני יוצאת להפסקה שמגיעה לי אבל לא באמת אוכלת כלום, מספיק לי נס וסיגריה (נו, כמה סיגריות) תוך כדי הוצאת קיטור - פרונטאלית או טלפונית, תלוי בלו"ז, ואני מסודרת. עולה למרפסת בקומה ראשונה, יושבת על אחת הספות מוקפת בדשא סינתטי ומעבירה את הזמן הרחק מהמקלדת. מי אמר שהפסקת צהריים מחייבת ארוחת צהריים? בסדר לי ככה.

לפני כמה ימים הפסקתי לגמרי עם הכדורים. בין 114 פעימות לב בדקה, להשמנה, לחוסר חשק מיני, מאסתי סופית בתופעות לוואי. כשמדברים על ניקוי רעלים אנשים נסחפים לסדנאות צום-מיצים בים המלח, אבל לגוף שלי מספיק להיגמל מכמות הכימיקלים הרפואיים הלא-רציונאלית שהוכנסה אליו על בסיס קבוע במשך שנים, ואולי קצת ספורט, זה הכל. בינתיים הדופק ירד, לגבי חשק מיני וקילוגרמים מיותרים אני מניחה שעוד אגלה, בהנחה ולא אתמוטט נפשית ואחזור לכלות תרופות פסיכיאטריות בכמות מוגזמת. ובתכלס, כל כמות היא מוגזמת.

ברשימת היעדים להיום: 10,000 צעדים, 8 קילומטרים, 15 גרמי מדרגות, (מינוס) 2500 קלוריות, 7 שעות שינה. האחרון כבר אבוד מראש כי ישנתי רק שלוש שעות הלילה. שיחות וואטסאפ חצי-שיכורות (החצי שהוא לא אני) השאירו אותי ערה בלילה רק כדי להתעורר למציאות פיכחת ומרגיזה, שוב. עוד לא החלטתי אם זה טוב או לא (או אם זה רע או לא), אבל החלק הנעלב, הנפגע, העצוב - הוא הכי מינימלי שאפשר אצלי; במקום זה אני ישר עוברת לכעס. יכול להיות שזה החצי המרוקאי, יכול להיות שזה סתם יותר נוח - אבל כל ההשתפכויות השיכורות האלה לא עוזרות לי אם בבוקר הוא לא יכול לעמוד מאחורי המילים של עצמו. אז אני כועסת. עליו, עליי, על מזג-האויר - זה לא משנה, העיקר שאני כועסת; עם כעס קל יותר להתמודד - להוציא קצת אגרסיות ולסיים עם סיגריה ובירה. ודרור. עברו רק שבועיים ואיכשהו כבר עברנו לא מעט סיגריות ובירות. אולי כי הוא היה שם בלילה שזה נגמר, אולי כי הוא נותן לי יותר מרחב נשימה, אולי כי הוא לא כועס עליי כשאני עייפה או עצובה או לא מרגישה טוב או פשוט לא רוצה לצאת מהבית. בסך הכל יש לו רשימת יתרונות לא קטנה... אבל אין לו עתיד. לא באמת. לא איתי. כל יום מחדש אני מתכננת לסיים את זה, אבל אז הוא תופס אותי לסיגריה בהפסקה, מפיח קצת חיים במקום העבודה הקודר הזה, שאני חושבת שאולי העיניים הכחולות, הבלורית ואינספור המחמאות יוכלו להשאיר אותי שם. פרוד בן 37 עם שתי בנות - זה כמעט הטיפוס שלי. קצת פנוי מידי לטעמי, אפילו. אבל הבחור מסודר... בכיר בחברה רצינית, עולמית, יודע לחבק, יודע לנשק, יודע לאהוב, יודע ליפול לרגליי - בדיוק מה שאני צריכה. גם אם לא בדיוק מה שאני רוצה.

13 שעות אחרי שהתעוררתי אני שמה לב שלא אכלתי כלום היום. גם זה יותר בגלל הסחרחורת מאשר הרעב עצמו. בימים כתיקונם הייתי אוכלת משהו, לוקחת כדור והולכת לישון - אבל באמת לישון, להצליח להירדם והכל. במקום זה אני כנראה אצפה שוב בכמות פרקים לא סבירה של How I Met Your Mother ואשן גג שלוש שעות. יאפ, משרה מלאה זו באמת אחלה דיאטה.