הימים האחרונים קצת מעומעמים לי. מאז שהפסקתי עם הWellbutrin אני עייפה נורא ומצליחה לישון כמות הזויה של שעות ביממה. עונת המעבר התחילה רשמית - ובשבילי זה יותר מללכת בגשם ולמות מחום בו-זמנית. בשבילי זה לחכות לשמוע ממה"ט כדי לדעת אם התקבלתי ללימודים, לחכות לשמוע מהמרפאה-יום בשלוותה כדי לדעת אם התקבלתי לטיפול, לחכות... כשאין לי שום דבר לעשות בעניין. השניים האלו משפיעים ישירות על החלטות קריירה ומגורים - כי אם אני לא מתקבלת לאף-אחד מהם, אפשר לעבור למשרה מלאה ולחזור לגור לבד. אני כבר מוכנה וערוכה לייתרונות ולחסרונות של כל החלטה - אני רק צריכה שתגיע שיחת הטלפון המיוחלת כדי לדעת לאן אני הולכת. בינתיים קשה לי להתרכז - גם כי אני כבר לא נוטלת קונצרטה, וגם כי אני לא יודעת במה.
בעבודה דברים לא זזים, ואני גם לא ממש רוצה להזיז אותם עד שלא אדע לאן אני זזה באופן. המנהל שלי עדיין עולה לי על העצבים, למרות שהמנהל שלו כבר לקח אותו לשיחה ונראה שהוא משתדל - כי מידי פעם הוא אומר לי תודה או מגיב לאיזה מייל ששלחתי ב"יפה" או "כל-הכבוד". אני משתדלת לעשות את המינימום ההכרחי - שזו סיטואציה שאני ממש לא רגילה אליה אבל מנסה להישאר בה קצת בכוח, כי כמה אפשר לרוץ בכל הכוח ולהישאר במקום? אני לא יודעת אם אני בכלל רוצה להישאר פה, גם אם אתחיל ללמוד שוב. מצד אחד זה מתחיל להיראות רע בקורות החיים, כמות מקומות העבודה שהחלפתי; מנגד, אני באמת רוצה להישאר במקום בו לא טוב לי בשביל איזושהי יציבות מדומה בקובץ Word? ושוב מהצד הראשון, אולי הגיע הזמן ללמוד איך נשארים במקום גם כשרוצים לברוח. השמועות אומרות שזה טוב גם בשאר תחומי החיים.
המגורים בבית גם קצת מתישים. אני לא רוצה לגור עם שותפים, כי אם כבר לגור עם עוד אנשים - מעדיפה שאמא שלי ואחותי יהיו חלק מהם, אבל לשכור דירה לבד זה מעבר לתקציב שלי כל עוד אני עובדת במשרת סטודנט.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Penny For Your Thoughts