ישן לי פה. כמעט עתיק, הייתי אומרת. אני מתחברת אחרי חודשים שלא העזתי לכתוב, ורואה, שוב, את ההתראה על סגירת האתר. ידעתי שזה לא באמת יקרה. המוות פה, הוא לא סופי... הוא רק מאיים. כמו טינאייג'רית שמאיימת להתאבד, אבל בסוף רק חותכת ורידים; כמו בת 23 שרוצה להפסיק את הכל, אבל בסוף, אחרי 57 כדורי הרגעה, מתקשרת לחברה הכי טובה שלה, והיא מזמינה אמבולנס; כמו בת 25 שהחליטה שהפעם זה סופי, אבל אז מתעוררת אחרי תרדמת של פאקינג שלושה ימים בטיפול נמרץ, כי מישהו הציל אותה. מי?
ישן לי פה. זו כמו חנות עתיקות, עם חרסינה בת מאות שנים, ואני שור צעיר, חזק, ומשתולל. משתולל.ת.
עייף לי פה, ואני יודעת... אני יודעת שחלק, חלק מאוד קריטי, ממי שאני, ממי שאני צריכה להיות כדי לשמור על שפיות - זה לכתוב.
הייתה לי שיחה עם הפסיכולוג על דברים שלא עושים. כדי לשמור על שפיות, באופן אירוני. דברים שאם אעשה אותם, אצא מאיזון. יש ספרים שאסור לי לקרוא, יש שירים שאסור לי לשמוע, יש סדרות טלוויזיה שעושות לי פלאשבקים לדברים שאני לא יודעת שקרו. והאם, בכלל, הם קרו? אני מרגישה כמו הפרק השני בעונה הראשונה של Legion. הם ממשיכים לומר לי: "Stop resisting", אבל אני לא עושה כלום... במודע. אולי זו אחת מהאישיויות האחרות שלי.
אם יש משהו שאני אוהבת - זה לקרוא, ולשמוע מוזיקה, ולראות סדרות. ולכתוב. וכל הדברים האלה, הם עומדים בדרכה של ההדחקה. ואיפה עובר הגבול? ולמה, בעצם, זה כל-כך הירואי, להתמודד עם הפחד? לי זה נראה בעיקר אידיוטי. בואי, תעשי משהו שפוגע בך, באופן מודע, ותגרמי לעצמך עוד קצת נזק. לא עשית מספיק שטויות? תמשיכי להתהפך על עמודים ולפצוע את הקרסוליים שלך בריצות, בשביל מה את צריכה לכתוב? זה רך מידי. זה רגיש מידי. זה לא יעבוד.
ישן לי פה... ואני צריכה...
אני צריכה מקום חדש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Penny For Your Thoughts