| 9/2007
ספטמבר, הא?
פתחתי את החודש כמו שצריך. היעד הנוכחי הוא כל יום, לפחות שלוש מכירות, ובינתיים יומיים שאני מצליחה. אפילו המנהלת האישית כותבת לי הודעות טקסט גאות בסופו של יום, כשהיא רואה את התוצאות, ואת היסודיות ואת סגירות הטיפול המקסימות שלי מול לקוחות. ואני? אני בעיקר מנסה לטאטא שאריות של פעם, מנסה להמשיך קדימה כמה שיותר. העבודה רק עוזרת לריכוז. או ש, בעצם, היא הדבר היחיד שמצריך אותו.
בימים כאלה, את מבינה מי החברים שלך ומי לא. וגם אלו שחשבו שהם עלולים להיות, מסתבר, יתקלו במחסום מנטאלי שאני מציבה, שאומר להם, ככה, בפשטות: לא. בימים כאלה, אני נשארת לבד בסוף-השבוע בכפר-סבא, ורוצה לסיים, ורוצה לשנוא, וגם רוצה לסלוח, ולא ממש מצליחה, ורק אחד מהם מוצא את דרכו חזרה, ועדיין עובר מבחני קבלה מחדש. ושיזהר.
בימים כאלה, אני עורכת מיונים יסודיים למי יכול ומי לא, למי מותר ולמי אסור, וזה קצת מזכיר את תקופת בית-דרור, כשהייתי כל-כך, כל-כך לבד, וכולם ברחו, הרחק-הרחק, נעלמו לי בין הרחובות של נווה-צדק, ובדרך לרחוב פינסקר דרך שוק הכרמל, ובריח של סוף החורף, של פרבואר, ומבין שלוש שנשארו אפילו שם, כרגע נשארה עומדת רק אחת. ממש סוג של משחק באולינג מעוות, אני דוחפת מעליי והלאה כדורים כבדים וזוהרים, ויש נפגעים לאין ספור, אבל כמעט אף-פעם אין לי סטרייק. ככה זה, גם בבאולינג אני לא משהו, ואולי עדיף שלא אהיה, בקצב הזה.
כבר 13 שנים שהיא עומדת שם, האחת הזאת, וגם אם אנחנו נעלמות אחת לשנייה
מפעם לפעם, אני מגלה שהיא מתייצבת מחדש כל-פעם, ורוצה רק לשמור.
לשמורלשמור ולא לפשל, ולא שוב, ואסור. וזה לא מגיע מנקודה של 'לא לפגוע', או 'לנסות להיות מה שמגיע לה'. זה שמבין כל החברים-בלאי שאספתי לעצמי, ושלוש-מאות מספרי טלפונים שונים ששמורים לי בזכרון, יש אחדים ספורים שבאמת מגיע להם להיות שם, ושאני באמת רוצה שיהיו שם, בעצם, תמיד.
[לא, לא אמרתי תמיד כרגע,
אתם מדמיינים.]
בימים כאלה, אני מנסה להיות ידידה של מי שהייתה פעם אהובה, ונדמה שהיא אולי אחת מהאנשים האלו שבאמת נשארים. ואולי אני מדמיינת, ואולי היא פשוט לא יכולה בלי בעצמה, אבל ההרגשה איתה היא התחושה הנוחה ביותר שאני יכולה להשיג, ובהשוואה לתחושה הלא נוחה שהייתה שם קודם, כשעוד היינו ביחד, אני לא מצליחה להבין בדיוק מה עובר עליי, ואיך. אבל זה בסדר לי, זה טוב לי, ככה, ונדמה שעשיתי נכון, כי ביחד אני לא יכולה.
בימים כאלה, אני רוצה להצהיר שאני שייכת לחלוטין אך ורק לעצמי, ולא מאמינה יותר באף-אחד, ושאולי גיל לא משנה את מי שאני - אבל הוא משנה את הפרספקטיבה הנאיבית שכל-כך ניסיתי להחזיק בה קודם. יש שיגידו שאני מתנהגת כמו בת 17, ויש שאומרים שאני מתנהגת כמו בת 30, ואני... אני רק רוצה למחוק את כל המספרים האלה ולא להתעסק בדבר. אבל כמובן שהעיסוק הוא כפייתי אצלי, כפי שאני, ואיך שאני, ושום גיל לא משנה זאת.
בימים כאלה אני חושבת שאני מצליחה,
סופסוף, קצת לנוח.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Penny For Your Thoughts