Slots

לא התכוונתי להתאהב בו שוב, לא התכוונתי להיפרד ממנו שוב, לא התכוונתי שיישבר לי הלב. שוב. לא התכוונתי למצוא את עצמי במסיבה, משוחחת עם מישהו אחד ובו-זמנית סורקת את המקום אחר מישהו אחר. לא התכוונתי לצחוק מהבדיחות שלו. לא התכוונתי לרקוד איתו. לא התכוונתי לנשק אותו. לא התכוונתי לספר לו שאני לא זוכרת את הסיבוב הקודם שלנו ביחד.

עשינו הכרות מחדש. זה היה די נעים, ויכולתי להרגיש משהו זז בתוכי בחוסר נוחות. הרגשתי שאני מרמה אותו. אולי מרמה את גיא. אולי מרמה את עצמי. מישהו פה ללא ספק יצא מרומה. הוא קרא לי פני החדשה - הסברתי לו שאני לא חדשה. אני אותו דבר, זה הוא שחדש. "לא את לא". לא אני לא. אני לא איפה שהייתי בסיבוב הקודם. אני במקום אחר, ברור יותר, גם אם מפחיד יותר. אני חושבת שההבדל הוא שהפעם אני לא רוצה לברוח, רק שעם מי שאני לא רוצה לברוח ממנו כבר שרפתי את כל ההזדמנויות. אני מנסה לא לכעוס, בסופו של דבר זו אשמתי. אין מה לעשות, אני לא יודעת להיות אחרת, הוא לא יודע להיות אחר. כנראה שזה פשוט לא מתאים. ובכל זאת הייתי צריכה לעשות בירור אחרון.

אני בכלל לא יודעת איך הוצאתי את המילים האלה מהפה. שנייה אחרי ששלחתי לו הודעה התחרטתי. חשבתי שזה מיותר. למה אני צריכה להודיע לאקס שלי שאני מתחילה לצאת עם מישהו אחר? על דרור לא עדכנתי אותו. ובכל זאת זה הציק. וכולם אמרו לי לעשות את הדבר הנכון, ההוגן. אי-אפשר להתחיל משהו חדש בזמן שהמשהו הישן עוד מקפיץ לי את הלב מידי פעם עם וידויי אהבה וגעגוע ריקים. זה לא הוגן כלפיי. זה לא הוגן כלפיו. זה לא הוגן כלפי הדייט שיש לי שבוע הבא.

אז אמרתי. עשיתי את הדבר הנכון.

אז למה אני לא מפסיקה לבכות?

הקשר עם הפסיכולוג שלי, כמו כל קשר אחר שהייתי בו מימיי, נוטה להסתיים אחת לכמה שבועות. כי... זה תופס לי יותר מידי זמן (50 דקות בשבוע), אף-פעם לא מתאים לי ללו"ז (07:00-15:15: עבודה, 16:30-17:20: הוא, 19:30-21:30: ריקוד), עולה לי יותר ממה שאני רוצה/יכולה לתת (350 ש"ח לפגישה), ותמיד נראה שהחסרונות עולים על הייתרונות. עם זאת, כמו הקשרים המוצלחים יותר (או מוצלחים פחות, תלוי איך מסתכלים על זה), הוא רק נוטה להסתיים - לא מסתיים באמת - ואפילו כשהסתיים פעם אחת, היה קאמבק מרגש כעבור שנים. אני מגיעה לשם אחרי שבוע, או שבועיים, אפילו שלושה - כי תקופת החגים די לקחה מהרצף, נו - מוכנה בכל כוחי להיפרד אחת ולתמיד...

"הפגישה היום התחילה בשיחה על פרידה, והסתיימה בטבעת."

... ואז הוא אומר משהו כזה.

את הפגישה אתמול פתחתי בהתנצלות על ההברזה מהפגישה הקודמת. למען האמת, קשה להתנצל כשבכל מקרה חויבתי עליה - כי ככה זה כשלא מבטלים 24 שעות מראש - אבל הצד המנומס והמרגיז הזה בי היה חייב. מאז שנמחקו לי הזכרונות אני רק מנסה למלא את החיים שלי בכמה שיותר דברים, ובשבוע הראשון של המבצע כנראה שהגזמתי, כי כשהשעון המעורר צלצל והייתי אמורה להתעורר, להתארגן ולנסוע לפגישה - ובכן... הוא צלצל. וזהו. אחר-כך סיפרתי על הפרידה מגיא. מצאתי את עצמי משווה בין הקשר איתו לקשר עם חן, מספרת על התחושה שאני אף-פעם לא מספיקה, שתמיד דורשים ממני יותר ממה שאני יכולה/רוצה לתת, שלשם שינוי חשבתי שאני אוכל/ארצה לעמוד בזה. עמית התנסח בתגובות קצרות ומדויקות, כרגיל, אפילו שעם חלק לא הסכמתי. ניסיתי להסביר לו שלא הייתה לי שום בעיה שהוא טס, למשל, "אבל כשהוא בא אלייך בטענות...", ואני חושבת שהביטוי "הרצחת וגם ירשת" גם נכנס שם איפשהו. כי זה דבר אחד לכעוס עליי שאני "מבריזה" - בהנחה שהבגרות המנטאלית שלנו שואפת לגיל שש, נו - אבל אחרי שהוא היה שבוע בחו"ל, בלעדיי, איך הוא בכלל מעיז לבוא אליי בטענות שאני לא מתייצבת לדרישותיו בשנייה שהוא חוזר? איך העזתי, באמת, להחליף מישהי חולה בעבודה, או לרצות להיות בבית בכיפור כדי להימנע מסיטואציה בה אנחנו מקיימים עוד שיחת-מערכת-יחסים-מתישה ולי אין איך לברוח משם במידה ומשהו משתבש. העיקר שהברזתי לו פעמיים ב-24 שעות. אז מה אם הוא לא היה שם כל השבוע לפניכן.

... זה גם היה החלק בפגישה בו התחלתי לבכות.

לסיום עמית שאל אותי על הכתיבה. כשאיבדתי את ששת החודשים האחרונים של חיי, ובואו נודה בזה - גם חלקים נבחרים מכל מה שקדם להם - מצאתי את עצמי מדפדפת אחורה - פה, בבלוג השני שלי, בהיסטוריית המסמכים במחשב שלי. ומצאתי את עצמי מתקשה להיזכר, כי... בקושי כתבתי משהו בחודשים האלו, ורק למקרה ש-, לא שאני מתכננת לאבד את הזכרון שוב - אבל למקרה ש... החלטתי לנסות בכוח. ומאז אני כותבת שוב. או לפחות מנסה. כשהוא שאל אותי על מה אני כותבת הסברתי שזו שאלה קצת כללית. דברים שקורים, מחשבות שעוברות, ברגיל. הוא התעקש קצת, אז לקחתי לדוגמא את האירוסין של אורלי, ואז קרה הקסם שעבורו אני משלמת 350 שקלים לפגישה, ושמעתי את האסימון נופל בקרקעית הראש שלי. אף-פעם לא באמת רציתי להתחתן, אף-פעם לא באמת רציתי זוגיות, אף-פעם לא באמת רציתי טבעת אירוסין, אבל נראה לי שלראשונה בחיי אני באמת... מרשה לעצמי לרצות את זה. וזה חדש. ואולי זו הצפייה החוזרת בעונה האחרונה של How I Met Your Mother, ואולי זו הדמעה שהזלתי בסוף פרק 17, ואולי פשוט התבגרתי, אבל לראשונה אני יכולה לומר שזה אמיתי, וגם אם זה לא גיא - לא חושבת שהייתי מצליחה להגיע לזה בלעדיו.

יצאתי מהפגישה מחויכת ואופטימית יותר ממה שמצאתי את עצמי כבר זמן-מה.

אחרי כמה שעות התברר לי גם שדרור מתגרש, so that's something.

לא שאני חושבת שזה יוביל לזה, אבל... לא יזיק לי ריבאונד עכשיו. וגם לו לא.

אורלי התארסה. אני מתמקדת באצבעות שלה בזמן שהיא מסירה את הלק משלי ומתלבטת ביני לבין עצמי - זה היה שם? זה חדש? זה מתאים לעגילים ולשרשרת... אז נראה לי שזה כבר היה שם. טבעת יהלום זהובה, עדינה, על האצבע המורה ביד שמאל שלה. ואז היא מצילה אותי מאי-הודאות שבסיטואציה - "מגיע לי מזל טוב!" - והיא מחייכת, ואפשר לראות שזה חיוך אמיתי, כנה, מאושר, מתרגש, מאוהב. אני לא יודעת להתרגש on demand, אבל אני מנסה בשבילה. שואלת את כל השאלות החשובות והבנאליות. כמה זמן? ארבע שנים, אבל עם הפסקות. אתם גרים ביחד? אני מתנחלת אצלו. ואיך זה היה? היינו בבורגס, בג'קוזי, ערומים, ופתאום מתוך המים הוא מוציא טבעת... מזל טוב! ומה איתך? גיא חזר כבר מחו"ל? כן... חזר, מזמן כבר. איזה כיף, אני זוכרת שהתגעגעת אליו פעם קודמת שהיית פה. לא רציתי לדכא את האוירה, אז לא סיפרתי לה שאני עדיין.

... מזל טוב.

מרגיש לי כאילו הדם לא מגיע לי עד לקצות האצבעות; כאילו כפות הידיים והרגליים שלי מתרוקנות לאט-לאט, מאבדות תחושה עם כל יום שעובר; כאילו הלב שלי ויתר על להגיע לכל חלקי הגוף. כאילו הלב שלי ויתר. בדרך חזרה האייפון שלי בחר באקראיות את Never is a Promise של פיונה אפל. יש עליו 2175 שירים וזה מה שהתנגן בעודי עוזבת את הרחוב שלו בפעם האחרונה. אני חצי מחייכת, נזכרת בילדה בת ה16 ששמעה אותו בפעם הראשונה - 12 שנים וכלום לא השתנה. החצי השני נאבק שלא לדמוע - אני לא רוצה להרוס את האיפור, בכל זאת יוצאת עוד מעט. אני מקשיבה לפיונה בכבדות ראש נוסטלגית, גומעת כל מילה שלה ונמנעת מלמרוח את האייליינר בכל הכוח. אני לא מוכנה לבכות יותר, לא אחרי השבוע הזה. לא אחרי השנה הזאת. לא אחרי 28 השנים האחרונות. פשוט לא.

ובכל מקרה, זה היה צפוי. זו בכל זאת אני.

הבטחתי שלא לשבור לו את הלב.

אבל הוא לא הבטיח כלום.

השעה 07:26 בבוקר; יום ראשון, תשעה באב. לי התאריך הזה לא אומר כלום, אולי מלבד העובדה שרצוי להתרחק מאמא שלי במהלך היום עד שתשבור את הצום עם הקפה של הערב. אני יושבת בחדר ההמתנה של מחלקת E.C.T בבית-החולים שלוותה, ממתינה בסבלנות (?) לתורי. לפניי רק עוד אישה אחת, מזדקנת, עם בגדים צנועים, מטפחת לראשה ובעלה החרדי והמזוקן לצדה. "השם ישמור", היא ממלמלת. "אני לא מאמינה שהגעתי למצב הזה."

You and me both, sister.

מצטרפת אליהם מי שנראית כמו הבת של המשפחה. היא מדברת לאמה בהיגיון של ילד קטן ובקול רם וברור. "אמא, הכל בסדר", היא מנסה להרגיע בשקר הקבוע. וגם: "אנחנו פה איתך", כאילו שזה משנה.

מעניין איפה האלוהים שלכם עכשיו.

- - - - -

השעה 08:09. עדיין לא הגיע תורי. אני ממתינה בסבלנות, אין לי לאן למהר. העבודה, הלימודים, הנסיונות לזוגיות - כל אלה נמצאים על Hold כרגע - כל שעליי לעשות זה להיכנס למיטת הטיפולים כשיקראו לי ולתת לצוות המיומן פה לעשות את השאר.

תחילה תחבר אותי אליסיה, האחות הארגנטינאית, מתולתלת ואנרגטית, לכל החוטים והמכשירים ההכרחיים. לאחר מכן יגיע אחד מרופאי המחלקה הצעירים, עדיין באמצע הסטאז', בכדי לחבר לי עירוי לוריד - הם תמיד מסתבכים עם זה, דם מיותר נשפך וצריך להתחיל מהתחלה או לקבל את עזרתו של ד"ר כץ. ד"ר כץ הוא הפייבוריט שלי שם, ככל הנראה כי אני הפייבוריטית שלו. זה לא כזה קשה בהתחשב בשאר המטופלים הלא-תפקודיים, המבוגרים, המבועתים, המתישים, הצועקים, והנה מגיעה פני הצעירה בשמלת קיץ וחיוך שמסתיר היטב את הפרעותיה הנפשיות ומתבדחת איתו על הסיטואציה. ההומור במקום הזה הוא הכרחי. לפעמים ד"ר כץ מקדים את הרופאים הצעירים ומתיישב לידי כבר בהתחלה, מחבר לי עירוי במקצועיות למודת שנים, ואנחנו מקשקשים על החיים, בעיקר שלי, עד שהוא מסיים להכין את חומר ההרדמה והמזרק הלבן כבר בפתח העירוי, ואני תמיד מנסה לבדוק כמה זמן אצליח להחזיק ערה, אבל אז הריח של הכימיקל המתפשט בדם שלי מגיע אל הראש והעיניים מיטשטשות ואני רגועה, כל-כך רגועה... ואני נרדמת, סופסוף, כמו שחיכיתי להירדם כל השבוע, מאז הביקור האחרון שלי פה - בלי חרדות, בלי לפחד מהחושך, בלי מחשבות, רק אבדן הכרה פשוט ונקי. הכי נקי שיש.

- - - - -

08:28. אני עייפה כל-כך וכבר הכניסו מישהי לפניי בתור. אני מתוסכלת קלות מההמתנה ומהצום - בעיקר צמאה - אבל זו שנכנסה עכשיו, היא זקוקה לזה יותר ממני, ואמא שלה, שליוותה אותה פנימה, כבר נטולת כל אנרגיות להתמודד. אני מרחמת עליהן ואז נזכרת שאנחנו באותו המקום בדיוק, אז איזו זכות יש לי בכלל לרחם על מישהו.

היום יהיה הטיפול ה21. פתאום אני קולטת כבר כמה זמן אני פה. הטיפול הראשון היה ב29 למרץ - עכשיו אנחנו ב26 ליולי. ייתכן שאני כבר פה ארבעה חודשים? בחדר ההמתנה המדוכא הזה? ייתכן שכבר 20 פעמים חוברתי לחוטים ולמכשירים, הורדמתי ע"י ד"ר כץ, הועבר לי זרם חשמלי לראש והתעוררתי בחדר ההתאוששות המדכא הזה ללא מספר זכרונות מהותיים?

בשבוע שעבר התעוררתי מהטיפול ועמדתי להתקשר לא'. כשלא מצאתי את המספר שלו באנשי הקשר שלי הייתי מבולבלת, אבל למרות שלא זכרתי את הפרידה עצמה, כן זכרתי את אינספור הפעמים ששקלתי אותה.

"הפסקנו לדבר?", שלחתי לו במייל. מה לעשות שאותו אני זוכרת בעל-פה... "כרגע התעוררתי מטיפול וראיתי שאתה לא שמור אצלי בטלפון. אני לא זוכרת כלום."

"אז בעצם אני יכול לענות מה שאני רוצה, לא?" שלח לי בחזרה עם סמיילי וירטואלי. לאחר מכן תיאר בפירוט את הלילה בו סיימתי את זה ואיך הכל קרה, ואני כאילו חוויתי מחדש את הכאב, אבל רק התנצלתי והבטחתי לו שאשמור את המייל הזה כדי שלא אטריד אותו שוב.

"זה בסדר..." הוא ענה.

השארתי את המייל עוד מספר ימים, ואז מחקתי אותו.

אני לא באמת יכולה להחזיק זכרונות ממנו בהישג יד.

אולי באמת עדיף שיימחקו.

אני כבר לא יודעת אם אני נאיבית או סתם טיפשה; מפילה את עצמי למצב ידוע מראש, ובכל זאת מקווה שהפעם זה יהיה אחרת. למה ציפיתי? שהוא יעזוב את אשתו, יעבור לגור מחוץ לבית, רחוק משתי הילדות שלו, בשביל להיות איתי? נו באמת, סנד. You know better than this. ואני מנסה לחשוב בהיגיון, אבל כל מה שעובר לי בראש זה שהוא פשוט לא רוצה מספיק. לא אוהב מספיק. הרי לפני ארבעה חודשים, כשהייתה לו אופציית בחירה, הוא בחר לחיות בלעדיי, נכון? אז באיזה קטע בכלל קיוויתי שמשהו יהיה שונה?

הייתי אימפולסיבית, כמובן. רק שהפעם במקום לקחת 150 כדורים, שלחתי לו מייל. יש מצב שהגרסה הקודמת הייתה כואבת פחות. וזה באמת היה שווה את זה? ארבעה ימים איתו בשביל התחושה הזאת, שוב? שהכל נקרע לי מבפנים... שהכל מתמוטט, ואני נשארת לבד. לבד לבד לבד. עם חיי דייטינג וילדודים שמתחילים איתי בפייסבוק ובמסיבות. וכל מה שאני רוצה זה אותו, אבל לא מוכנה להתפשר על מה שהוא מוכן לתת.

"אני יודעת שהתחמקנו מהנושא בימים האחרונים. אבל אנחנו צריכים לדבר... על כל מה שקרה לפני ארבעה חודשים. ועל מה הולך לקרות..."

"אוקי... אני יודע... עכשיו?"

"מתי שאתה יכול. אנחנו לא ממש עובדים ע"פ הלו"ז שלי..."

"אני לא יכולה להגיע עכשיו... אני מסיים משהו ויוצא הבייתה. את רוצה לדבר בטלפון?"

"אפשר... יש לך מה לומר? על ההיעלמות ההיא? על מה שאתה רוצה מעכשיו? או שאתה צריך לחשוב?"

"נעלמתי כי חשבתי שזה מה שצריך לעשות ושאת תהיי יותר מאושרת. וחשבתי שרק ככה אפשר יהיה להפרד. ועכשיו אני לא יודע... אני רוצה לנסות לייצר קשר שיהיה טוב. אני רוצה שתהיי מאושרת."

"ולא חשבת לתת לי אופציית בחירה? או לפחות לא לגרום לי להרגיש כ"כ נורא, על זה שבמקרה זה קרה שנייה אחרי שיצאתי לדייט עם מישהו? דייט שהסכמת אליו? אחרי שהשלמנו שנה, ושהבהרת לי שאני יכולה לצאת עם אחרים, כי איתך אין לי עתיד?"

"זה לא משהו שאני יכול לשתף אותו... וידעתי שתכעסי עליי ושזה רק יעזור לך להעיף אותי מהחיים שלך. זה לא היה הדייטים. הדייטים פשוט הבהירו לי שאת באמת חייבת להמשיך הלאה."

"אתה המשכת הלאה?"

"ניסיתי."

"ו? איך הלך?"

"קשה."

"היה לך טוב? לפני שנפרדנו? כשהיינו "ביחד"?"

"בסוף היה לי קשה. הרגשתי כל הזמן שזה לא מספיק לך... שאני לא מספיק לך. שלא טוב לך איתי. זה גם מה שאמרת לי כל הזמן."

"אבל אני הספקתי לך? מהצד שלך, הכל היה בסדר?"

"זה מהצד שלי - היה לי קשה מאוד. כי ככה הרגשתי. שאני לא מספיק טוב או מתאים או שהקשר לא מספיק טוב או מתאים."

"זה לא מה ששאלתי."

"אז למה התכוונת?"

"אם מבחינתך, קיבלת מספיק מהקשר. אני יודעת שאני כל הזמן רציתי יותר. אבל הייתי לבד בזה?"

"ברור שגם אני רוצה יותר. אבל זו לא אפשרות ריאלית מצדי, לא אז ולא כרגע."

"טוב לך איתה?"

"מושלם זה לא. יש דברים שכן ויש דברים שלא."

"תסביר לי רגע. שאני אבין. כי ניסיתי לקבל את ההיגיון פה, אבל אני לא מצליחה. וזה ממש קשה לי להיות איתך ככה."

"מה את רוצה להבין?"

"אוף. לא חשוב."

"מה את לא מבינה?"

"לא חשוב."

"כמה דקות אני יוצא, אתקשר מהדרך."

"אל."

"אני בדרך הבייתה. לילה טוב."

... מטומטמת.

זה כל מה שהיה לי לומר.

הקלדתי את המילה הזו, הלועזית, היחידה, לשדה הכותרת במסך ההודעה החדשה של Gmail, ומשם הכל המשיך.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

זו רק דוגמא להודעת טקסט משישי בערב. לא הייתי מופתעת. מה שבאמת גרוע, זה שלא הייתי מופתעת מזה שלא הייתי מופתעת. צפיתי את זה מראש. הרי מה הסיכויים לקבל אותך לשישי בערב? זה יותר מידי לבקש. בדיוק כמו שזה היה יותר מידי לבקש לסמס לך בחזרה, או לכתוב לך מייל, או - וזה כבר באמת נאמר בהומור מרוב חוסר האפשריות שברעיון - להתקשר ולשמוע את הקול שלך מסביר לי למה. אני הרי יודעת למה. גם אם אין לי את הפרטים הספציפיים, היה משהו בבית... משהו עם אשתך, משהו עם המשפחה, משהו שיותר חשוב ממני. וזו השורה התחתונה. וזה מה שאני מרגישה בכל פעם שאנחנו מתפספסים. והיום, שוב. "אני כבר בגן, עם בנותי". לי אמרת שאתה צריך להיות בייביסיטר רק מהשעה שבע. "חשבתי שתשני כל היום". יש לך מעין הנחה מפגרת כזאת, שאם אתה מוסיף סמיילי עצוב להודעת טקסט, זה לא יכאב לי. ואני כבר לא בטוחה אם אתה עושה לי יותר טוב מרע, או להפך. ואני לא רוצה להיות אימפולסיבית ולהתחרט על זה אחר-כך, כמו בפעם האחרונה. אבל כל קטע כזה, קטן ככל שיהיה בעיניך, רק מרחיק אותי יותר, גם כשאתה לא רואה את זה. גם כשאני עדיין שלך.

אין לי מושג מה לעשות איתך. ואין לי גם מושג למה אני כותבת לך את זה בכלל. בהתחלה חשבתי שאולי זה ירגיש לי פחות לבד, אם אשתף אותך בכל העניין הזה. אבל מה זה כבר עוזר? חוץ מלעשות לך רגשות אשם זה לא ישנה כלום. גם חשבתי, שאולי זו רק התקופה הזאת... שאני עוברת עכשיו, עם כל הרופאים והבדיקות, המעברי דירה, העומס בעבודה... אבל... נדמה לי שקוראים לזה לחיות, וזה לא עומד להשתנות בזמן הקרוב, הא? גם כשניסיתי לשנות את זה, לפני שנה וחצי, זה לא בדיוק צלח. אז זה הולך להישאר ככה. לי תמיד יהיה קשה, אני תמיד אצטרך אותך, ואתה תמיד לא תהיה שם. לא מספיק. לא במינונים שאני צריכה. ובטח לא במינונים שאני רוצה. זה מרגיש כאילו אני מתייעצת איתך, אבל זה לא הגיוני. פשוט כל אדם אחר שאני מתייעצת איתו אומר לי שמגיע לי הרבה יותר מלהתפשר על מישהו ששייך למישהי אחרת. שאוהב מישהי אחרת. שאף פעם לא באמת יהיה שלי, כמו שאני שלו. וזה לא מה שאמרתי לך, בהתחלה? הרי בגלל זה עזבתי את סער, ולמה חשבתי שאיתך זה יהיה כל-כך שונה? הרי כואב לי איתך בדיוק כמו שכאב לי איתו. אפילו קצת יותר.

האמת היא שפשוט לא האמנתי שאתאהב בך, כמו שהתאהבתי בו. שאזדקק לך ככה. גם היית רך יותר איתי. היית שם יותר. חשבתי שיהיה בסדר. שזה יהיה קל, פשוט... כיף. תמיד הכיף נגמר כשנכנסים רגשות לתמונה. ומה כבר יש לנו? מאז ש"חזרנו", כביכול, אנחנו רק רבים. אני מתגעגעת, אתה לא שם, קשה לי עם זה, זה מתפוצץ, וחוזר חלילה. ואני לא יודעת מה לעשות. זו בחירה בלתי אפשרית, איתך או בלעדיך. כי אף אחד מהם לא חד-משמעי. כשאני איתך אני לא באמת איתך, וכשאני בלעדיך אני לא באמת בלעדיך. אתה ברקע. ואני יכולה למחוק את כל המיילים והאסמסים, אני אפילו לא זוכרת את המספר שלך בעל-פה, אבל אני לא מצליחה ללכת. אז מה אני אעשה, אעלב, אפרד, ואחזור עוד חודש, מפורקת מגעגועים? מה עשינו בזה? ומתי, לעזאזל, נכנסת לי ככה ללב? הלוואי שהיית יוצא כבר. אף אחד לא הזמין אותך אפילו.

ואני יודעת שזו לא אשמתך, אז בבקשה אל תתנצל שוב, אבל נמאס לי לבכות בגללך.

ואני לא בטוחה שאתה שווה את זה יותר.

אני לא מבינה את זה הפוך. ואנחנו לא יחד. אני לא מנסה לכעוס בכוח, ובעצם - אני כבר ממש לא כועסת, אבל יחד זו לא המילה שהייתי בוחרת להשתמש בה. אתה אומר שעברנו יחד משהו, אבל אני? אני עברתי אותו לבד. שבועיים בלעדיך עברתי לבד. אני לא יודעת למה זה נראה לך ביחד, מהמילים שלך, נראה שגם אתה הרגשת בחסרוני. ברור שלך זה חיזק את הביטחון בי - בגלל שאני לא זאת שקמה והלכה, אני זאת שקיבלה אותך בחזרה אחרי שקמת והלכת. אני זאת שהייתי לבד. אתה היית עם המשפחה שלך. אז מהצד שלך, זה מחזק. מהצד שלי? בדיוק ההפך.

זה לא שאני מבינה את זה הפוך; אנחנו פשוט נמצאים בצדדים הפוכים. אתה אומר שאתה מחכה בסבלנות שאראה את הדברים כפי שאתה רואה אותם... ואני מנסה להסביר לך, כמו שכתבתי קודם - שזה לא יקרה. אני לא יודעת למה חשוב לי שתדע את זה, אולי כדי שלא ארגיש שאני "מרמה" אותך, כביכול; שאני גורמת לך לחשוב שדברים שלא יקרו עוד יקרו. שלא תחכה בסבלנות, כי אין למה לחכות. כי לא, אני לא אהיה שלך, ואנחנו לא נהיה "ביחד", ואני לא אראה את זה כמוך, ואני תמיד אחפש מישהו אחר - זה לא סותר את זה שהקשר שלנו יתחזק ויתהדק, זה פשוט קשר מסוג אחר, וזה לא קשר שבו אני יכולה להרגיש בטוחה... אתה לא מקנה לי ביטחון. הלוואי שהיית. אתה נותן לי המון, אתה יקר לי ואני אוהבת אותך, אבל ביטחון אין בך, ואחרי המשבר האחרון שלנו - הבנתי שגם לא יהיה. לא רק כי קמת והלכת פעם אחת, אלא גם מאלף ואחת סיבות אחרות - שהתעלמתי מהן לפניכן. ואתה יודע אותן, אז אין צורך לפרט, נכון?

זה לא בכוונה... זה פשוט ככה.

זה מה שיש לנו.

שעת בוקר לא הגיונית. בימים אחרים כבר הייתי יושבת במשרד עם כוס תה, עם שני לפטופים ודסקטופ לצדי, עוברת על מיילים ושומעת מוזיקה. אבל זה לא יום רגיל. לא. שבת, מי ערני בשבת בשבע בבוקר? ומעבר לכך, אני ערה מארבע וחצי, ואני אפילו לא בטוחה אם זה ארבע וחצי בבוקר או ארבע וחצי בלילה. הלכתי לישון מתישהו בשעות הערב, כיוונתי שעון מעורר לשעה שמונה וחצי, שמונה שלושים ושתיים ושמונה שלושים וארבע, כדי שבטוח אתעורר - ולא. לא התעוררתי. מאוחר יותר במהלך הלילה הגיעה היקיצה הטבעית, אבל עדיין הייתי גמורה מעייפות. בדקתי את השעון ונבהלתי - שוב זה קרה. קבעתי עם מישהו, נרדמתי, לא התעוררתי. אולי זה לא מיועד לקרות. אולי אני לא אמורה לצאת לדייטים. למען האמת, זו הנחה הגיונית לחלוטין, מעולם לא הייתי בחורה של דייטים ואני חווה זאת בחוזקה בחודשים האחרונים. או אולי בשנה האחרונה? כן. אפשר לומר שמאז שדולב ואני נפרדנו (או לחלופין - הוא השאיר אותי בבית חולים לחולי נפש והתנתק מעצם קיומי), חוויית הדייטים הפכה לחלק קבוע משגרת חיי. אני חייבת לציין שאני אוהבת את כל תשומת הלב, וגם אין כל רע בלשבת לשתות משהו כשמשלמים עלייך בסוף הערב, אבל כל השאר? כל השאר זו תקלה. ולצערי, לא תקלה מהסוג שאני יודעת, או אוהבת (או אפילו רוצה?) לפתור.

האמת היא שנחמד לי, בשגרה שלי, אז למה לרוץ לשנות אותה עם בן-אדם אחר? יש רגעים בלתי נסבלים ויש רגעים של אופוריה. יש אנשים בלתי נסבלים ויש אהבה. יש חברויות ואחות קטנה וחדר בקומה שישית על הגג. אין כסף, אבל יש מעט קניות, אין לימודים אבל יש קורס איפור שעושה לי שמח, יש בעיות בעבודה, אבל יש תלוש משכורת בסוף כל חודש. ויש אותי. ונראה לי שאני אוהבת אותי, ככה, גם כשאני בלתי נסבלת בעצמי. ובעצם, יש לי גם מי שאוהב אותי, אז מה אני צריכה דייטים? מה אני צריכה שתיקה מביכה, כשלא יודעים על מה לדבר? ולמה אני צריכה לשבת שעתיים תמימות עם אדם שברור לי שאין לי שום עתיד איתו, רק כדי לצאת בידי חובה? זה מפרך, זה משעמם וזה מבזבז לי את הזמן. ויש לי אהבה. היא פשוט לא קונבנציונאלית מספיק, כדי שאתן לעצמי לשקוע בה. אם להיות מדויקת - כדי שאתן לעצמי לשקוע בה שוב. כי שקעתי בה, ממש לא מזמן, עד שהוא הלך. וגם אם הוא חזר, וגם אם הוא אוהב, אני לא יכולה לשקוע בה שוב. אני לא יכולה להיות שלו, כי הוא לא יכול להיות שלי. אז אני יוצאת לדייטים, כדי שיהיה לי מישהו להתעורר איתו בבוקר, או לחזור אליו בערב, או שפשוט יהיה שם - שלי. ואולי, אם כי אני סקפטית מאוד לגבי זה, גם אני אהיה שלו. שלה?

נדמה ששכחתי לרגע שאני נמשכת לנשים. ואיך זה ייתכן? הרי זה היה כל החיים שלי פעם. איגי והאגודה, לסביות והקהילה, בית-דרור ושאר בתים זמניים שהיו שם - רק על העובדה שהייתי לסבית. אחרת, עוד הייתי נשארת לגור בבית, לא? עוד הייתי מסיימת תיכון ועושה צבא ונמצאת במקום הרבה יותר טוב מעכשיו. פעם אולי הייתי מאמינה לזה, עכשיו זה כבר שטויות מבחינתי. הרי לא הייתי נשארת בבית בלאו הכי, ולא הייתי עושה צבא כי לא הייתי מסוגלת להתמודד, ולא הייתי מגיעה לשום מקום טוב יותר מאיפה שאני עכשיו. אז זה לא משנה, זה שאני לסבית. או שהייתי, לסבית. זה רק משנה שיהיה לי מי שיהיה שלי, ואני אהיה שלו, ואם זו תהיה בחורה - זה גם בסדר. חיים נורמטיבים מעולם לא היו בתכנון שלי בכל מקרה.

שעת בוקר לא הגיונית. קוראת שני פרקים בספר, צופה בפרק בסדרה, קמה על הרגליים, מסדרת קצת את החדר, יורדת למטה, מבררת שהדלת נעולה, חוזרת למעלה, כותבת מייל, עוד פרק בסדרה, עוד שני פרקים בספר - אני לא מצליחה להתרכז. כל דבר מסיח את דעתי. הריח של השמיכה, השיער שנופל לי על העורף, היובש בפה, הקור. ממתינה שכולם יתעוררו, ואז אעשה סבב בדיקות, עם מי אבלה את היום הזה, כי אם אמשיך לבלות אותו עם עצמי, אני באמת ארד מהפסים.

נו, תתעוררו כבר.

אתה לא מבין, שלחזור לא יכול לבטל את זה. את זה שהלכת. להפך, זה רק מדגיש לי כמה אתה הפכפך. כמה בקלות כל מה שבנינו יכול להתפרק. ואתה מבין בכלל, שבנינו משהו? ואתה מבין את המשמעות שלו? והכי חשוב, אתה מבין כמה הקרבתי בשביל זה? כמה קשה לי לנסות להיות איך שאתה רוצה, כדי שתהיה מרוצה? כמה קשה לי ללכת לישון כל לילה בידיעה שאתה במיטה, בלעדיי, ועוד עם מישהי אחרת?

זה נראה לך הגיוני שבחורה בת 25 - בעצם, הרי כבר עיגלת אותי ל26 - לא תחפש מערכת יחסים? הרי זה לא שאני לא רוצה. אני רוצה את מה שלך יש. אני גם רוצה ילדה מופרעת בת ארבע שתנהל את כל הגן שלה, ואני גם רוצה בית משלי עם מישהו לחזור אליו, ואיך אני אמורה לעשות את כל זה, אם אסור לי אפילו לצאת לדייט עם מישהו שהוא לא אתה?

ואז זרקת את זה. לקחת את כל מה שאני עושה, את כל מה שאני, ופשוט זרקת את זה. אתה אומר שזה שונה מלפני שנה, שאתה שונה מהילד הזה שמצא אותי בלי הכרה על הרצפה ונבהל, אבל הוא היה שם לברר שאני בחיים אחר-כך. אתה פשוט... נעלמת. אז כן, זה באמת שונה. כי בשבילו לא ויתרתי על כל מה שויתרתי בשבילך, וכי הוא נשאר שם אחר-כך, לברר איך אני מסתדרת, גם אם הוא לא היה על תקן בן-הזוג שלי יותר... הרי אתה אפילו לא הגעת לתקן הזה. אכן, שונה לגמרי.

יש שעונים בלי מחוגים בראש שלי.

קעקעתי אחד על הגב כדי לא לשכוח שהכל זמני.

בתחילת 2012 איבדתי את המוסר שלי. זה היה כאילו הגבולות עברו את הטשטוש הרגיל שלהם ופשוט נמחקו לחלוטין. לא היה מבחינתי מותר או אסור, הכל הוא בר-מעשה ובזה זה בעצם נגמר. קודם היה את יואב. בן 37, נשוי פלוס שניים. לא היה לי אכפת. אם זו לא הייתי אני, זו הייתה מישהי אחרת. ואז, לראשונה מזה יותר מידי זמן, הרגשתי משהו בעוצמה שכבר שכחתי שקיימת. וסיימתי. ועכשיו, כמו תמיד, ההיסטוריה חוזרת על עצמה, אחד לאחד. בן 37, נשוי פלוס שתיים. איתו היה לי יותר קרוב. יותר נעים. פחות קשוח ומחמיר, אולי... אני לא ממש יודעת להסביר. עד שיום אחד אמרתי לו שאני אוהבת... במייל שיכור באמצע הלילה - כי הרי אי אפשר לשלוח SMS, אשתו עלולה לראות - ולהתקשר בטח לא בא בחשבון. הוא נהנה מכל רגע של תשומת הלב, שנמשכה בדיוק יומיים. לא הצלחתי להרגיש כלום חוץ מהאהבה הזאת, החונקת, למישהו שלא שלי - שלא יהיה שלי - שאני לא רוצה, בכלל, שיהיה שלי אי-פעם. אז למה הוא חסר לי כל-כך?

הפסקתי באמצע. ברחתי. הסתגרתי. אחרי חצי שעה הכל כבר היה כרגיל. שמתי עליו את הראש במונית ואכלנו ביחד ארוחת צהריים. למחרת לא דיברנו. לא מילה. בדרך כלל אני יוזמת בוקר-טוב, הפעם שתקתי. וגם הוא. עד הלילה. מייל אחד... לא עונה. עוד אחד. לא עונה. אני כבר דואגת - "לפחות תאשר שאתה בחיים?" - "אני בחיים". שיט.

"יום ראשון היה מוזר לי והאמת שלא בא לי בטוב. והיום יש לי מלא עבודה אז לא נראה לי שניפגש".

תכננו את יום החופש הזה ביחד כבר לפני חודש. תודה על העדכון, asshole.

לא רוצה יותר. לא יכולה יותר. לא אמורה יותר. ומה כל-כך גרוע, באנשים בגיל שלי? ולמה אני לא יכולה להרגיש לאף אחד, שיכול להיות לגמרי שלי? ולמה אני מפחדת כל-כך, שמישהו יהיה שלי? ומה כבר יכול לקרות? (ינואר 2012). אה.

שיט.

אני חושבת שעשיתי טעות. שאני לא יכולה באמת להיות שלך. אני חושבת שהייתי פזיזה מידי, ונתתי את עצמי בקלות מידי. לא כי לא מגיע לך, פשוט כי אני לא יכולה. ואני חושבת שסיפרתי לך על ינואר, פשוט כי רציתי שמישהו ידע, ויקבל את זה. ואני גם חושבת שאם הייתי זוכרת מה סיפרתי, הייתי מגלה שאתה יודע אולי עשירית מהסיפור. אני חושבת שאני מורכבת מידי, לא כי אני כזאת עמוקה או מיוחדת, פשוט כי הכל אצלי מתנגש אחד עם השני, וכי אין לי יכולת התמודדות בסיסית עם החיים, ואז, כל פעם שמשהו משתבש, אני פשוט קמה והולכת. וחוזרת. והולכת. וחוזר חלילה. עד שאין יותר לאן לחזור.

אני רוצה שתספר לי, את כל מה שסיפרתי, אבל בלי שאצטרך לשמוע את זה. הייתי צריכה כמה צ'ייסרים יותר מידי כדי להוציא את זה ממני, ואני חושבת שזו הייתה טעות. אני יודעת שאמרת שחלקנו רגע יפה, אבל לי זה מרגיש כמו רגע מביך, קשה, בעייתי. כי אני כזאת. מביכה, קשה, בעייתית. אני מחמירה עם עצמי מתוך ניסיון קודם, ולא כחלק מההפרעה הכללית שנקראת פני. ואני בכלל לא יודעת למה אני כותבת את זה. פשוט רציתי שתדע, מה עובר לי בראש עכשיו... כש, כמה מפתיע, אני עדיין לא מצליחה להירדם.

לפני יומיים פתחתי את המיני-לפטופ שלי, בו לא השתמשתי מאז אותו ינואר. השאלתי אותו לאחותי, ודחקתי אותו לפינה. על הדסקטופ ראיתי קובץ Word - "מילים". אני לא זוכרת למה קראתי לזה ככה. הייתי חצי מסטולה באותו זמן. אני רק זוכרת שזה המכתב ששלחתי לדולב מבית החולים, יום אחרי שהוא ביקר אותי שם. פתחתי אותו לרגע ואז הבנתי שזה רעיון רע. אז סגרתי את הלפטופ ונתתי אותו שוב לאחותי.

הייתי רוצה שתכתוב לי גם. שתכתוב לי מה סיפרתי לך.

כי כשאתה אומר "הכל", זה נורא, נורא מפחיד.

פני.

ביקשת ממני לכתוב לך. שוב. אתה כל הזמן מבקש. אולי לא הייתי צריכה לומר לך שאני כותבת מלכתחילה וזה היה חוסך את כל המשימות הלא מבוצעות האלה. כי בעצם, כשחושבים על זה, אני לא. כותבת. אני כתבתי. פעם. די מזמן. בינואר לפני שנה וחודשיים הפסקתי סופית. קשקשתי כמה דברים אחרי, אבל אפשר לומר שזו הייתה נקודת השבירה שלי. אתה בטח מת לדעת מהי, אותה הנקודה. מה כבר קרה בינואר. אני לא יכולה לספר לך, כמו שכבר אמרתי. אני רק יכולה לומר שבכל פעם שאני נזכרת בזה (גם עכשיו) עולות לי דמעות בעניים. אני לא סומכת עליך שלא תקום ותלך אחרי שתכיר את הגרסה המלאה של מי שאני. ואני יודעת, במאה אחוז, שאתה מתכוון לכל מילה כשאתה אומר שזה לא יקרה - אבל אתה לא יכול לדעת.

אנומליה, הא?

אין לך מושג בכלל.

ישנתי בערך כל השבת, במקום לעשות אלף ואחד דברים שיכולתי לעשות, או, אם לנסח במדויק - שהייתי צריכה לעשות. תמיד הרי יש מה לעשות. לסדר את הארון, לעבור על ערימות הניירת שלי, ללמוד למבחן, לנקות את החדר. אולי נדבקתי מאמא שלי ונהייתי מאלו ששבת זה באמת יום מנוחה עבורם. מצד אחד אני נהנית לגור פה, בבית. התקרבתי מאוד לאמא שלי ולאחותי, יש לי חדר על גג בקומה שישית בערך בגודל של הדירה הקודמת שלי, יש לי פה מכונת כביסה ואוכל וליווי צמוד לבית-חולים בכל פעם שאני מתפרקת מחדש - עברתי בתזמון די טוב, נו. גם לקח לי המון זמן לעצב פה את החדר עם כל הרהיטים והדברים שמתאימים בדיוק בשבילו, ולמי יש כוח, עכשיו, לצאת מפה ולהתחיל הכל מחדש? שלא לדבר על להתמודד עם שכר דירה. האבן המיניאטורית הזו בכליה השמאלית שלי רוששה אותי לגמרי, ואם כבר להיכנס למינוס - אני מעדיפה שזה יהיה מלהזמין בגדים באינטרנט מאשר מלשלם מחיר מופקע על דירה בדרום תל-אביב עם אנסים ושודדים מכל עבר. וכן, שם גרתי. זה מצטייר לי קצת פתטי, לגור בבית בגיל 26 (תכף), וכשאני חושבת שזה יימשך עוד שנתיים לפחות - עד שאתקדם בתחום וארוויח קצת יותר - זה עוד יותר מאיים. רווקוה בת 28 שגרה אצל ההורים! אמא'לה. הלוואי שיכולתי ללכת עם כוכבית והערה ליד שאומרת - זה בסדר, היא לא גרה בבית בין גילאי 18-24, תנו לה קצת לנוח.

מה שהכי חסר לי במגורים לבד זו השגרה. יש אנשים מסביבי, ובהתראה של חצי שעה אנחנו יכולים כבר לשבת על בקבוק קאווה עם מוזיקה טובה והומור איכותי. זה היה לי כיף. שלא לדבר על הגיחות קבועות לים. מתעוררת בהנגאובר, מצחצחת שינים, לובשת בגד-ים וטסה לחוף גאולה על קו 16 באיזו מונית שירות. שם כמובן שותים בירה, נרטבים קצת, עושים בטן גב, קוראים ספר, ולפעמים אפילו הייתי כותבת. יש מצב שהדבר שאני הכי אוהבת בעולם זה ים. לא בגלל שהאהבה שלי אליו יוצאת מן הכלל - כנראה פשוט כי שאר הדברים גם ככה לא נראים לי משו. וים, זה מרגיע, וזה משחרר, וזה מרגיש לי כמו חופש. שלא לדבר על איך שאני נראית בבגד ים.

נראה לי שכתבתי מספיק. אני יורדת למטה לשתות קפה ולנסות לעשות איתי משהו שימושי עד שתבוא לאסוף אותי.

נשיקות,

פני.