Slots

לא בטוחה מה הגיע קודם, הן, או הטירוף. נדמה שחוסר יציבות תמיד היה מנת חלקי, וחוסר ההתאמה לסביבה זכור לי עוד מימיי כפעוטה. אז מתי העניינים הידרדרו באמת? אני מנסה לשער בעודי בוהה בפינת החדר המשותף במחלקה ה' בבית החולים שלוותה. שלוש מנורות פלורסנט, גלאי עשן, מזגן ופתח אוורור. אני משאירה את המבט למעלה, בתקרה. לא בטוחה למה. אולי פשוט כואב לי להסתכל מסביב.

מאניה.

נקודה קיצון במצב-רוח המסווגת כהפרעת מצב-רוח ומאופיינת בתחושת התעלות, תחושת כל-יכולות ופעלתנות יתר. המאניה היא למעשה ההיפך מדיכאון ולרוב היא שלב המחלת המאניה-דיפרסיה (המחלה הבי-פולארית). מצבים מאניים מאופיינים במצב-רוח מרומם, אופטימיות, לעתים אופוריה, עצבנות, רמות אנרגיה גבוהות, חוסר שינה, חשיבה ודיבור מהירים (לוגומניה), ולא ברורים, כך שלעתים משמיט האדם מדיבורו משפטים או חלקי משפטים, דבר המקשה על הבנתו. הוא עשוי להיראות רציונאלי ברגע אחד וחסר כל שליטה ברגע שלאחר מכן.

- ויקיפדיה.

ד"ר יפעת, סגנית יושב ראש המחלקה, חושבת שאין לי רגעים מאניים. לכו תסבירו לה שאלו פשוט לא הרגעים בהם אני מגיעה לחדר מיון. זה לא באמת משנה, זו רק עוד הגדרה. מי שאמר שלדעת מה הבעיה הוא חצי דרך לפתרון כנראה לא פגש חוסר איזון כימי אמיתי מימיו.

דיפרסיה.

מצב הדיכאון (דפרסיה) הקליני מאופיין בירידה קיצונית של מצב הרוח, המלווה בתחושת אין-אונים והיעדר תקווה עד ייאוש מוחלט. יש נטייה לצמצם באופן הדרגתי את הטריטוריה שבה מתנהלים החיים ולהתנתק מהסביבה, לעתים עד כדי חוסר רצון של החולה לקום ממיטתו. הירידה בפעילות מלווה על פי רוב בשינה מרובה, בחלק מהמקרים גם על פני רוב שעות היממה, שנועדה גם כדי להימלט מלפיתת הצבת של חוויית העקה (stress). מתקיימים להלכה ולמעשה ביטויים של נטיות אובדניות. החולה נוטה להזניח את ניקיון גופו וסביבתו ולהימנע מהחלפת בגדים. הדיכאון המתחלף בהתקף מאני - דיכאון דו-קוטבי - מאופיין בתסמינים הכלליים של דיכאון קליני.

- ויקיפדיה.

300 מ"ג וולבוטרין, 40 מ"ג רסיטל, 81 מ"ג קונצרטה, 20 מ"ג בונדורמין, 10 מ"ג לוריבן.

"יותר מידי תרופות," היא אומרת. "יותר מידי כימיקלים."

... היא צודקת.

וגם - "זה לא שפני לא רוצה לחיות," היא מסבירה לאמי כאילו אני לא בחדר. "זה שלעתים היא נתקפת כאב כל-כך חזק שהיא פשוט לא יודעת איך להתמודד איתו, ואז היא בולעת כדורים."

אני שונאת להסכים איתה... אבל נדמה שזה כל מה שאני עושה מאז שחזרתי הבייתה. יושבת ומחכה להתקף הבא. לרגע הבא שבו לא אדע איך להתמודד עם הכאב. ואז מה אני אמורה לעשות? אני פותחת את החלון, מפעילה מזגן, נושמת עמוק. מה אני אמורה לעשות? אמא ואבא משתדלים כל-כך שאהיה בסדר. זה מצחיק אותי, שלפני עשר שנים הם לא היו שם, הם לא ידעו בכלל... כשהעובדת הסוציאלית של נוער על"ם בכפר-סבא הרימה טלפון לפסיכיאטר הישן שלי, כי לא היה לי כסף לפגישה איתו, והוא שלח לה מרשם עבורי. כשהיינו נפגשות כל יום, פשוט כי לא היה לי אף מקום משלי להתגורר בו. אבל עכשיו הם יודעים. עכשיו הם שם. אז מה זה משנה? למה להסתכל על העבר, סנד?

כי הוא לא מפסיק להסתכל עליי

בשנייה שאני עוצמת את העיניים.

לפעמים אני כבר לא זוכרת מה אמיתי ומה המצאתי כדי להסתתר ממה שהיה פעם אמיתי.

זה לא משנה, אני מושכת בכתפיים ביני לבין עצמי.

אלה רק הגדרות.

השעה 07:26 בבוקר; יום ראשון, תשעה באב. לי התאריך הזה לא אומר כלום, אולי מלבד העובדה שרצוי להתרחק מאמא שלי במהלך היום עד שתשבור את הצום עם הקפה של הערב. אני יושבת בחדר ההמתנה של מחלקת E.C.T בבית-החולים שלוותה, ממתינה בסבלנות (?) לתורי. לפניי רק עוד אישה אחת, מזדקנת, עם בגדים צנועים, מטפחת לראשה ובעלה החרדי והמזוקן לצדה. "השם ישמור", היא ממלמלת. "אני לא מאמינה שהגעתי למצב הזה."

You and me both, sister.

מצטרפת אליהם מי שנראית כמו הבת של המשפחה. היא מדברת לאמה בהיגיון של ילד קטן ובקול רם וברור. "אמא, הכל בסדר", היא מנסה להרגיע בשקר הקבוע. וגם: "אנחנו פה איתך", כאילו שזה משנה.

מעניין איפה האלוהים שלכם עכשיו.

- - - - -

השעה 08:09. עדיין לא הגיע תורי. אני ממתינה בסבלנות, אין לי לאן למהר. העבודה, הלימודים, הנסיונות לזוגיות - כל אלה נמצאים על Hold כרגע - כל שעליי לעשות זה להיכנס למיטת הטיפולים כשיקראו לי ולתת לצוות המיומן פה לעשות את השאר.

תחילה תחבר אותי אליסיה, האחות הארגנטינאית, מתולתלת ואנרגטית, לכל החוטים והמכשירים ההכרחיים. לאחר מכן יגיע אחד מרופאי המחלקה הצעירים, עדיין באמצע הסטאז', בכדי לחבר לי עירוי לוריד - הם תמיד מסתבכים עם זה, דם מיותר נשפך וצריך להתחיל מהתחלה או לקבל את עזרתו של ד"ר כץ. ד"ר כץ הוא הפייבוריט שלי שם, ככל הנראה כי אני הפייבוריטית שלו. זה לא כזה קשה בהתחשב בשאר המטופלים הלא-תפקודיים, המבוגרים, המבועתים, המתישים, הצועקים, והנה מגיעה פני הצעירה בשמלת קיץ וחיוך שמסתיר היטב את הפרעותיה הנפשיות ומתבדחת איתו על הסיטואציה. ההומור במקום הזה הוא הכרחי. לפעמים ד"ר כץ מקדים את הרופאים הצעירים ומתיישב לידי כבר בהתחלה, מחבר לי עירוי במקצועיות למודת שנים, ואנחנו מקשקשים על החיים, בעיקר שלי, עד שהוא מסיים להכין את חומר ההרדמה והמזרק הלבן כבר בפתח העירוי, ואני תמיד מנסה לבדוק כמה זמן אצליח להחזיק ערה, אבל אז הריח של הכימיקל המתפשט בדם שלי מגיע אל הראש והעיניים מיטשטשות ואני רגועה, כל-כך רגועה... ואני נרדמת, סופסוף, כמו שחיכיתי להירדם כל השבוע, מאז הביקור האחרון שלי פה - בלי חרדות, בלי לפחד מהחושך, בלי מחשבות, רק אבדן הכרה פשוט ונקי. הכי נקי שיש.

- - - - -

08:28. אני עייפה כל-כך וכבר הכניסו מישהי לפניי בתור. אני מתוסכלת קלות מההמתנה ומהצום - בעיקר צמאה - אבל זו שנכנסה עכשיו, היא זקוקה לזה יותר ממני, ואמא שלה, שליוותה אותה פנימה, כבר נטולת כל אנרגיות להתמודד. אני מרחמת עליהן ואז נזכרת שאנחנו באותו המקום בדיוק, אז איזו זכות יש לי בכלל לרחם על מישהו.

היום יהיה הטיפול ה21. פתאום אני קולטת כבר כמה זמן אני פה. הטיפול הראשון היה ב29 למרץ - עכשיו אנחנו ב26 ליולי. ייתכן שאני כבר פה ארבעה חודשים? בחדר ההמתנה המדוכא הזה? ייתכן שכבר 20 פעמים חוברתי לחוטים ולמכשירים, הורדמתי ע"י ד"ר כץ, הועבר לי זרם חשמלי לראש והתעוררתי בחדר ההתאוששות המדכא הזה ללא מספר זכרונות מהותיים?

בשבוע שעבר התעוררתי מהטיפול ועמדתי להתקשר לא'. כשלא מצאתי את המספר שלו באנשי הקשר שלי הייתי מבולבלת, אבל למרות שלא זכרתי את הפרידה עצמה, כן זכרתי את אינספור הפעמים ששקלתי אותה.

"הפסקנו לדבר?", שלחתי לו במייל. מה לעשות שאותו אני זוכרת בעל-פה... "כרגע התעוררתי מטיפול וראיתי שאתה לא שמור אצלי בטלפון. אני לא זוכרת כלום."

"אז בעצם אני יכול לענות מה שאני רוצה, לא?" שלח לי בחזרה עם סמיילי וירטואלי. לאחר מכן תיאר בפירוט את הלילה בו סיימתי את זה ואיך הכל קרה, ואני כאילו חוויתי מחדש את הכאב, אבל רק התנצלתי והבטחתי לו שאשמור את המייל הזה כדי שלא אטריד אותו שוב.

"זה בסדר..." הוא ענה.

השארתי את המייל עוד מספר ימים, ואז מחקתי אותו.

אני לא באמת יכולה להחזיק זכרונות ממנו בהישג יד.

אולי באמת עדיף שיימחקו.