(19.9.2008)

הגיעה העת לצאת לדרך.
לקחת את תרמיל חיי ולצעוד קדימה.
לארוז בו מהות, רגשות, תקוות.
הפחדים מבקשים להיכנס. החששות גם הן מתחננות...
"קחי אותנו, נעזור לך, בלעדינו לא תדעי מה צפוי לך... ממה להיזהר".
אני מסתכלת עליהם וחוככת. קשה להיפרד מחברים ישנים.
אבל אני מחליטה לוותר... כמוהם יש הרבה בדרך. 
והם כמו ילדים קטנים, ירצו לעצור להפסקות מרובות מדי – שלא מתאימות לי עכשיו.
אני אורזת איתי גם הצלחות מתוקות בקופסת סוכריות קטנה,
כדי שכשהטעם יהיה מר מדי – אוכל לקחת אחת ולחזור לעצמי.

אני יוצאת לדרך...
בתולה באופק זונה במהותי,
זונה של אהבה בדרכי,
נרקומנית של דלתות מסתובבות.
אבל האוניה הזו, שישבה בנמל האניות האבודות זמן לא מבוטל כשהיא כבדה ומסורבלת – האוניה הזו השאירה בנמל העצוב מטען חורג שקיבע אותה במקומה.

ועתה מישהו זרק בה קצת צבע, הבעיר בה פחמים.
נתן לה תקווה.
פתאום הבינה שהכבלים שקיבעו אותה למזח, הם כבליה שלה. בלבד.

הגיעה העת לצאת לים ולהרים עוגן.
הים לא הבטיח שיהיה רגוע..
בעצם מהותו הוא רחב ידיים וכל כך לא צפוי.
לעיתים יהיה סוער, לעיתים חלק כמראה,
וכל עת כזאת תיצרב בנשמתי כחלק מהמסע הנפלא הזה.

נוסעים ירדו ויעלו – כטבען של האוניות, יתחלפו כטבעם של מסעות.
ולא אקבע יעדים, שכן אם אבחר שרירותית בנמל מסויים – אפספס אחר. ואחמיץ את המטרה שלשמה יצאתי.

וכמו בדרך לאיתקה – אוהב את הדרך. הדרך שלי  - מסקרנת, נפלאה, לעיתים בטוחה ולעיתים מסוכנת.
ואשר בסופה, כשתעגון האוניה למודת המסעות בנמל מבטחים – כל בדל מהדרך הזו יהיה ניכר בה.

יומן מסע מתחיל.

מהיום..

יש התרגשות באוויר, גם אתם מרגישים אותה?