סטודנטית בהפסקה מחפשת...

יושבת שוב בחווה הזאת ושוב כותבת את הדבר הטפשי הזה... מניפסט הטיפשות. אני לא מצליחה להעביר ולתרגם מחשבות אמיתיות כאן- רק את השטויות. אז קצת אמיתיות- סטודנטית שנה א' שקצת מיואשת. קצת, לא המון. וקצת מפחדת מההמשך, המון לא קצת. בחורה בת כמעט 22 שמסתכלת על החיים ונדהמת כל פעם מחדש- "אמרו לו תתעודד המצב יכול להיות יותר גרוע- אז הוא התעודד והמצב באמת נהייה יותר גרוע". ילדה בת 22 שמפחדת להתחייב לגבר ולכן מתחבאת מאחורי סקס. זה קיר ענק וחומת מגן. לא חושפת רגשות- לא חושפת אמת. לא חושפת. לכן אני כאן כי אין מקום יותר טוב מזה לא לחשוף כלום ולהשלים את המסיכה ככה שתכסה הכל. אני רודפת בזמן האחרון אחרי הכל- כסף, אושר, אהבה, תהילה, יוקרה. אולי כי נמאס לי לחכות שזה יגיע אלי? אולי כי הכל כבר כל כך מגוחך שאני חייבת לצחוק ולנסות להשיג הכל. בכל מחיר (?)  אז האם אני באמת מאמינה במשפט שרשמתי ככותרת? האם אני באמת מאמינה שזו דרך החיים הנכונה- שרק הקפיטליזם יעניק את ההשראה הדרושה לחברה להמשיך ולהתפתח? האם יש אפשרות שקפיטליזם ינוהל ביושרה ע"י מנהיגים? האידאלים ככר מתו בדור הזה ובדור ההוא. מה יהייה?