אני מכירה את התחושה הזאת די ממזמן...עוצמת עיניים מנסה להנות ממנה, עיקצוצים ודיגדוגים מהרגליים עולים ומטפסים למעלה.... הנשימה נעשית קצרה יותר, רק קצת, אף אחד לא שם לב... העיניים מחפשות, בוחנות, חודרות... הדיגדוג ממשיך לעלות, מתפרש דרך הידיים, אל תוך הגוף מתפשט בעדינות על הצלעות, הבטן, השפתיים מתעקלות בחיוך סרקסטי לא מובן. הלב דופק מהר יותר, רק קצת... המחשבות גולשות ומפריזות ונזכרות...כל תזוזה על הכיסא הופכת למורגשת- צריך לחשוב עליה לפני זה.... הגוף נכנס למצב הכנה וההורמונים מתחילים לתסוס ולטפטף....כל שיעור פיסיקה נראה לי יותר ויותר כמו סרט כחול ופחות ופחות קשור למציאות- לשפשף את המוט.... להחדיר את המוט דרך הטבעת... נחל של צורך זורם ממני, מהגוף שלי... פתאום אני נזכרת שיש עוד גברים בעולם...אפילו אם הם מגבעת רם... פתאום אני פשוט רוצה לתפס מישהו ולזרוק אותו לשירותים, כאן בחווה... או להתאפק ולחכות עד החדר... אמממ...
ועדיין עייפה כל כך וסחוטה מכל דבר אחר וזה מעצים את התחושה הזאת של הצורך, את הרעב הזה- רוצה לצאת לציד, רוצה להיות טרף וטורפת...
אני מקימה תנועה חדשה, יקראו לה: "די לחרמנות".... כל מי שמעוניין פעילות התנועה היא פשוטה:
היות ואני לא מסוגלת להתרכז בלימודים חרמנית אני מקימיב מאגר של בחורים חביבים, שיהיו שם בשעותיי הקשות. כל המעוניין לתרום כסף או אברים אחרים שיפנה אלי תודה!!! :)
קלטתם שלמדתי שיש קו מפריד???? :) מתוחכמת שכמוני!
באשר למצב שעות השינה- עדיין בLOW עדיין נלחמת להישאר ערה... יום ראשון הבחינה.. יהיה בסדר- שיחטוף איזה התקף לב כבר! כל הזמן הוא נראה כאילו כמעט שזה יקרה כבר!
ו...כן- ג' ואני נפרדנו אחרי פרק הזמן הארוך שהיינו ביחד... מסתבר שזה נורא בעייתי להגיד למישהו שתזרמי ותראי מה קורה ולא להתכוון לזה... אמממ..... מוזר מאוד :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
