א' מיהרה לנדב את התשובה שלה:
ואז אני מחייכת, יודעת שיותר מזה- אני כבר לא צריכה. העיניים כבר ידברו את השאר, יגרמו לו להרגיש כל כך חשוב, כל כך גדול. הו, כן, אתה המפרנס, אני רואה את דם אבותיך הקדמונים, הציידים- זורם בעורקיך. גיבור שכמוך, אני לרגלייך. והמוח ממשיך לעבור על רשימות, מריץ נתונים: כמה זמן אני כבר כאן, עוד כמה זמן אני צריכה לקום, מה לעזאזל הוא מקשקש שם. ואז עושה מהלך, כל כך קטן כל כך תמים. מתכופפת להרים משהו בצד השני שלו.כמעט נוגעת בו, ומקמרת את הגב בתמימות מעושה כך שהשדיים לא יגעו בו, רק על היד.
המלכודת פרושה מולו, הוא רק מושך עכשיו את הזמן כדי שלא אטעה לחשוב שהוא בקטע רק של סקס, הרי הוא בחור רציני ומסור. אם לא אתאהב, הואלא ירגיש טוב עם עצמו, האגו לא ינופח במלואו, ואני את תפקיד הקורבן התמים יודעת כבר בעל פה, אני משחקת אותי ילדונת. תמימות נשפכת לי מהאזניים. ו...סוף סוף הוא נוגע, מגע אבהי גברי- המגן ומבטיח. אני יודעת באינסטינקט שעכשיו הוא הזמן להיות יותר תמימה מעד עכשיו. להביט בו, ולרעוד מעט, לתת לו טרף לצוד ויעד לכבוש.. והוא לא מאכזב.
נשיקה עמוקה, שאני כמובן כולי נרעדת ממנה, מלווה במבט ביישני של אחרי, והוא אוסף אותי בזרועותיו, והעסק מתחיל. סוף סוף.
הלילה משגע אותי במחשבות, טלויזיה מנגנת לידי משהו דפוק, ואין לי כוח או רצון לכבות אותה, לא בא לי שקט. אני מושכת את העייפות הזאת, כי אין מצב לישון. מתענגת בעצימת עיניים על זכרונות וטעמים. אין כמו הלילות החמים שלנו בצפון (אל תלגלגו.... באמת חמים) כדי לגרום לדם שלי לגעוש ולרתוח, לתחת שלי לנוע על הכיסאות ולנשמה שלי לקרוא לי לצאת לתור את מרחבי מקום מושב הורי (הלא מאוד גדול). אני מתנערת מהתחושה הזאת כמו מצמרמורת, בכל זאת לימודים מחר.
אבל היו לילות כאלה שלא ישנתי בהם דקה ועוד תפקדתי ימים אחר כך, לילות אהבה אפשר לקרוא להם גם אם לידי במיטה אין גוף חסון וגברי- עדיין אהבה. אני אוהבת בלילות האלה, ומרגישה- בלילות האלה, שאני מאוהבת. במי? במה? בעצמי, בעולם, בעתיד, בעבר, כל הזמן- בכל נשימה בכל הזדמנות ופוטנציאל.
ו...אז שאלתי את חברתי המצוינת א' איך בדיוק תופסים גבר....
אני לא יודעת, אני דווקא בניתי על הסבר יותר ענייני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
