רוצה לכתוב. רוצה להוציא מתוך הראש את כל מה שמשוטט בי, את כל מה שצורח בי לעוד. עוד מה? איזה חסך יש לי?
אני מגלה שהתשובות לא נמצאות כאן. יכול להיות שגם לא אצלי.
אני רוצה לכתוב- היה נעים, היה ממש טוב, אנו מסיימים את שידורינו.
אני פשוט מפחדת שבלי המקום הזה אני כבר לא אדע איך להכיל את המחשבות שלי לבד....
ואז הוא מתקשר. לא דיברתי איתו כל כך הרבה זמן כבר שהייתי בטוחה שכבר הצלחתי לפתח נגדו עמידות. פורט לי על הנימים הכי חבויים. אז רציתי לצחוק. כמו שכבר כמה ימים לא צחקתי- בלי אמצעים מלאכותיים למניהם, פשוט צחוק אמיתי. אמר שיבוא אלי היום בערב, שנשב ונדבר. פתחתי עכשיו מיילים, והוא שלח לי שיר, שלמה ארצי "תגידי".
אז אני שואלת את עצמי- סך הכל כבר ביססנו את המסקנה שאני אוהבת לסבול, נכון? אחרת לא הייתי מקטרת כל הזמן ונכנסת כל כך עמוק לתוך הדיכאון ביומיים האחרונים. אז למה נפרדתי ממנו? אולי פשוט כדאי לחזור אליו, על הברכיים לנצח. לא?
תגידי שאת מתכוונת
השתיקה שלך רועמת
איזה יום עצוב
תגידי, מה את מתעלמת
תגידי שקר או אמת
תגידי משהו
תגידי כי כמעט שכחתי
מה זה רגש, כמו שלימדת אותי
לא מרגיש אפילו יום
תגידי כי אולי נכון
לא לפתח ציפיות
לא לפתח אשליות
תגידי, את לא שמה אודם
לכבודי כמו מקודם
איזה יום עצוב
תגידי כי זה כמו מלכודת
לא צחקת כבר איזה חודש
תגידי משהו
אז אני אומרת. עוד לא נסוגה לאחור, עוד לא חותמת את השידור. אבל לאט לאט, בקרוב זה יקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
