תמיד ראיתי אותו מולי. הייתי עוצמת עיניים, מנסה לא לנשום לכמה שניות ומרגישה איך הוא זז בי, איך משאיר בי סימנים שאף אחד לא יוכל לראות. הוא לא אמר כלום אף פעם. אני זוכרת את השתיקה שלו יותר טוב מהמילים. מקשתת את הגב לאחור ועוצרת את הנשימה, רק הרגע הזה, העיניים הבהירות שלו צוחקות מול שלי, ועוד איזו שתיקה למזכרת.
עברו כבר שנים מאז הידיים הילדותיות שהיו נוגעות בי ופורמות קשרים והכל כמו אתמול, כמו שלשום, כמו עכשיו. אותה התשוקה זורמת בתוך הגוף, מזדחלת כמו חשמל. אני קמה מהמיטה, מביטה בחלון, סופרת מה נשאר מאז. איזה עולם חדש נברא מתוך ההריסות הקדומות. ברשרוש של הרוח אני מדמה לשמוע צעדים, והלב באינסטינקט לא טבעי חדל מלפעום לשניה, שום שריר בי לא זז, הגוף לא מעז להרעיש לנשמה בחיפוש אחרי האבידה.
הייתי קוראת רומאנים גדולים ועבים, ספרים מרוטים שהדיפו ניחוח ישן ואמין, תמיד הגיבורה היתה מתעלפת אל זרועות אהובה החזק. צוחקת על איוולתה של הטיפשה, על שאין היא יכולה להניח לו ולהמשיך הלאה, חיים חדשים, אהובים חדשים. תמיד קיוויתי לאותה נואשות מוחלטת שתקפה אותן, תמיד רציתי להשליך עצמי אל מול גבר, או מול רכבת נוסעת. מעמידה פני משוטטת בארמונות שיש גדולים ולבנים חסרת מטרה, חסרת תקווה ובושה.
בת שלוש עשרה הייתי בקיץ ההוא, מול השמש ששרפה את העור ואת הרגליים שרק עכשיו התחילו לצמוח עליהן לראשונה- שיערות. מגושמת, כלואה בתוך גוף משתנה כבר לא יכולתי לשוטט ולהעמיד פני גיבורה אצילית כי גופי, שהייתי מביטה בו מלמעלה למטה- נראה מגוחך; ניצני השדיים שטרם גיבשו צורה היו מוזרים בעיני, לכל הגיבורות שלי היה החזה המלא מההתחלה, שלב הביניים לא נתן לי מנוח. וכבר אז התחלתי להבין את המשמעות של העיניים ההן.
הולכת יחפה בצל הסיסם ההודי (שאימי שנאה תמיד את ריחו) ברחוב, שחומה מקיץ לוהט ומאתגרת את עצמי ללכת על האספלט הצורב, לראות אם אי פעם אוכל להיות חזקה ונואשת- גיבורה בספרים. באחד הימים האלה, עיני לאדמה, מהלכת בכאב הכוויות שנוצרו כבר ונתקלתי בזוג רגליים שחומות שעירות, כך מולי נתונות במכנסי ג'ינס קצרים, שחוברו בקצה אל בטן שרירית- ילדותית, ועיניים מעל הכל, בהירות וצורבות. חיוך נמשח על שפתי מעצמו, ונסוג במהירות לאחור. העיניים בהו בי.
"מיקה", אמרתי. מבטי כבר חוזר אל צל הסיסם. "ארז". ושקט אחרי זה. כפות רגליי חזרו לשרוף, וקיפצתי בין אחת לשניה. שריקה מרחוק, "אני הולך" (לא אל תלך!) "אולי תהייה פה מחר?", הוא מושך בכתפיו.
הגיבורות בספרים שלי מעולם לא חיפשו אהוב, תמיד חזקות ועצמאיות, כמעט בכוח מתנגדות לתחושות אוהבות ומסורות- בסוף הן נופלות לרגליו של הגיבור, השובה, הצייד. אני כבר לא אהיה גיבורת הספרים ההם, נפלתי חלל עוד לפני הכדור הראשון במרדף. אני זוכרת אותה, הילדה שהייתי בת שלוש עשרה ולחייה מאדימות מביטה בו הולך. חוסר השקט שלי נולד שם. בשניה ההיא שבה הוא הלך, התרחק. אני זוכרת ששאלתי את עצמי מה אעשה עכשיו, הבדידות הפכה מעיקה אז.
אני עוברת בראש זמנים ותאריכים, מנסה לקטלג אירועים, לראות השפעות. החיים שבצל העיניים ההן, גם היום כשמבטן סר ממני מזמן. כשהתחתנתי, ועשיתי זאת לצלילי אנחת ההקלה של אימי, הבטתי בעיני בעלי הטרי ונעלתי את מנעולי הדלתות הפתוחות בי. החלטתי לעלות על דרך חדשה, להניח למבט החדש להתעכב עלי, להיכנס ללבי. ההינומה הלבנה שכיסתה את פני היתה לפתע מקלה, למרות החששות שנלוו לה, וחשבתי, רציתי, ביקשתי, האמנתי שאימי צדקה. שזה הדבר הנכון, נשמתי טוהרה בפתאומיות והוקלה. הייתי אישה נשואה מסתובבת בין אורחי חתונתה, עולזת, עולצת ומקבלת ברכות אוהבות, אוחזת ביד בעלי, צעירים ויפים. יש תמונות. ובאחת התמונות ממרחק, זוג עיניים בהירות מציצות מבין פירמידות הכוסות הגבוהות, נעוצות בגבי.
אני מקדימה את המאוחר, שוב. תמיד רצה קדימה להסביר, לנמק. אני לא אשמה. מכושפת- תחת זוג עיניים בהירות, כבוד השופט, חבר המושבעים. אני רק אישה קטנה ומסכנה- הרי לא הייתם מעלים על דעתכם לשפוט את אנה קרנינה, נכון? אבל את לא היא. את יודעת. גיבורות הספרים שלך לא יצילו אותך, את לא ציית לחוקי הז'אנר ההוא.
הקיץ עבר ונחתם בי, תעבור עוד שנה עד שהעיניים ישובו אלי, ועד אז כבר אגבה, החזה יתמלא קמעה כך שיראה כמו בספרים, אימי תלמד אותי איך לגלח את שערות הרגליים אחרי שלא אסכים לשעווה ואחולל בבית מהומה כזאת שאבי יצטרך להרגיע את הצעקות. עד אז כבר אפגוש חברות חדשות, כי הבדידות לא תאפשר לי להישאר לפרקי זמן ארוכים לבד, ולוליטה תחליף את סקרלט אוהרה במדף הספרים.
אוקיי.. ניסוי. סיפור או לפחות חלק א' (בערך) שלו, פיקציה. נורא נהניתי לכתוב, לא לקטול חזק מדי.. טוב? :)
אז תקטלו, בסדר. רק תגיבו... אין פידבק ואני דווקא די גאה בסיפורון הזה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
