סטודנטית בהפסקה מחפשת...

מחר העצב הזה יפנה את מקומו לשיגרה מחדש. מחר אני אהיה כמו כולם- מחייכת וצוחקת.

ואז אחזור לדירה שלי לבד,ואף אחד לא ירצה שאתקשר אליו לפני שאלך לישון ולא ילחש לי באוזן שהוא אוהב.

החברים שלי יהיו איתי מדי פעם, כמו תמיד, ויצחקו איתי, יפיגו כמה שעות של דממה- אבל הם ילכו וישאירו אותי לבד.

אני ארגיש, לאט לאט, את החור בשחור הזה מחדש- זה שמילאתי קודם בהעמדות פנים וסיפקתי אותו כך ששתק לתקופת מה,

אאני אפול ואבכה ואצעק ואתאבל על משהו שלא מצריך התאבלות. אני אסרב להשלים עם הדבר שהשלמתי עימו מזמן ולא אצעד בדרך שפתחתי בפני. ואז אגלה את הסיבה האמיתית לצער, את הפחד מהבדידות והקור, את השפעת מזג האוויר על מצב הרוח ושיש אנשים אחרים בעולם- גברים נוספים וחוויות חדשות.

אבל מחר יהיה לי קשה.

אולי הפעם אני אצליח לדלג על האבל לטובת ההשלמה ולחדור אל החור השחור שלי בלי להיפגע.