אני יושבת מכווצת לתוך עצמי, ציפורני יד ימין מתחפרות אל תוך כף יד שמאל ומספרת איפה כואב. מבט מושפל אל הריצפה.
שלושים איש יושבים ומביטים בי, בבושה ובפחד שלי, בסטיה.
אני לא מסוגלת להרים את המבט ומתעקשת להמשיך. מה אבא היה אומר, ואיך אמא היתה מגיבה- ואיך אני, בתוך כל זה, יצאתי דפוקה.
פעימות לב לא יציבות כשהמסיכה נושרת, אני מרגישה אותה מתנפצת על הריצפה ומי אני בלעדיה.
איך זה מרגיש, הוא שואל. איך זה מרגיש הכאב
ואני מודה ופורשת את כל האמת, ללכת לאיבוד בתוך כאב, לא לתוך ספייס. לתוך כאב, עד שכל ההוויה שלי נמחקת, אין שום דבר בתוכי ברגעים האלה, שום אישיות רצונית שצורחת או בוכה, אני נמסה לתוך איבוד הדעת. כמו סמים, אבל קשה יותר. ההתמוטטות מוחלטת יותר.
ואני כואבת את האדם הנורא שאני, כואבת את הסיבות שהביאו אותי לשם, כואבת את השקרים הקטנים השזורים בתוך אמיתות גמישות בחיי,
ומודה גם כלפי עצמי, סוף סוף, שאני שונאת. ולכן כואבת.
זרמים של שינאה גאו בי כלפי העולם מתחבאים מאחורי מסכים ענקיים וכבדים של אהבה, ואני בעצם שונאת.
אני קמה מהכיסא ופורשת את הגוף המסרב. שלושים איש שותקים ומביטים בי, ואז... שלושים איש אומרים תודה. ואני נעלמת לתך הבילבול לרגע ומגיחה משם רק בהפסקה, אל תוך בכי עמוס חרדות ופורקן.
ואז פתאום... חיבוק. אמיתי, ונכון, ונותן ומחזק, ואני נבהלת- ומתרחקת. יום אחד אני אפסיק להתרחק.
יש חיבוקים, אני מגלה פתאום שיכולים להכאיב כמו סכין, יש חיבוקים שמרגיעים את הנפש המדממת, יש חיבוקים של חוזק.
כתבתי משהו על זה, ואני רוצה לכתוב אותו גם פה. זה שיר, והוא לא מהמעולים שבהם. אבל הוא התפרץ אחרי הבכי מהיד שלי.
מה בין ליפול ולרוץ
או לשתוק ולנשום
ביחד, לבד.
מה בין כל המילים
שלא נאמרו ולא נשאפו
מה בין הבכי לצער.
או מה יש ביני לבינם
שכולם מסתכלים וחודרים
מה בין פציעה לכאב
בין צער ליופי
והכיעור אל השקט.
מה ביני והסוף או
הדופי ומהו
באותו מאמץ של קריעה
ומה יש בכוח
שבין הצורה שבה הודממה
הבכיה ומה בינה
לביני?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
