בראש מורם
ויש סוגים של נשימות שמתקצרות פתאום.
בראש מורכן
ויש סוגים של נשימות נעתקות פתאום.
על שתי רגליים גאות
וגב זקוף, תמיר, עיכוס ישבן בוטחץ
על ארבע בשפלות
ושתי דמעות זולגות על הלחי הננשכת.
יש גאווה עמומה בכריעה הזאת
בשפלות הרוח הנדרשת ממני
לשתוק ולא להוסיף, לכאוב ורק להרגיש
וטוב היה לי, אז.
לחוש עוצמה מתוך כאב ואבל
ולבכות אל תוך כרית של עצב אטומה
(מה ששבר את גב הגמל
ולא תמיד הקש היה טעים...)
בראש מורם צועדת
ויש חיוך שמתנוסס ומתגרה ומחפש
בהפניית הראש הפתאומית
הרגשתי
פתע
מגע סטירה ישן וגעגוע
מבעד לעוביו של ג'ינס מהוה
עוד חשקתי בצריבות מזמן של שוט
כשעוד שלט בתוך הרוח
ואין בה כוח, בנוסטלגיה
להחזיק אדם גאה על ארבע
הגעגוע הזה שמציף אותי לכרוע על ארבע, להיות מושפלת ועפר ולחשוב שזה בסדר ולחשוב שזה גם טוב. הרעל המפעפע מתחת לעוביו של עור דקיק (מגליד חדש), הצורך התמוה רק נשום ורק לשאוף אוויר מלוא ריאות עשן אטום חושף הכל. ריצוד של זיכרונות עבר קמלים, כמושים, מנצנצים בנוגה בתוך הגוף, על ירכיים חשופות ועל ישבן שומם, נטוש. מה החוזק שהיה בי אז לעמוד בגעגוע ולהתכחש אליו לרוב, לומר- אין בי כלום היום שעוד נותר מאז- ולהאמין. להאמין בהבדלים דקים שבין אתמול לבין היום כאילו היו תהום נפערת, מתחת לרגלי תשישות מוכרת, מהפנטת.
לקרוא אותי וגם אותו כשני ספרים פתוחים כמעט, יותר סגורים בפועל. למצוא דרך בה נבנה אמון שהתרסק לחדש ועבור מה? שבילים של דמע שהותרתי בשפלות הרוח. כיווץ שרירים עדין המחפש עדיין את פורקנה של השפיות הארעית בה נתלתי כטובעת בעתות משבר קרובות או רחוקות בצער, בהתעלמות מהמוחלט והאמת והרצון או הכמיהה (תגדיר אולי) לדרך ישרה בלי נפילות פתאומיות וק עליתי עליה וכבר אני בורחת לשוליה הגבוהים, העמוקים.
ואיך יוצאים מזה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
